קאיה בת השש צופה באמה צועדת על השביל החולי. השביל המוביל מהצריף הרעוע בו הם חיים, באזור הביצות של צפון קרוליינה, לכיוון העיירה. השנה היא 1952 ואמא שלה מעולם לא צעדה לפני כן על השביל עם נעלי העקב שלה אלו שעשויות עור תנין מזויף. ההליכה שלה שונה מבדרך כלל וקאיה מתחילה להבין שמשהו השתנה. היא הקטנה מתוך חמשה אחים. אחרי שהאם עוזבת עוזבים כל ארבעת האחים אחד אחרי השני. כל העזיבות הללו מתרחשות בגלל אוסף של נסיבות: האב האלים, חוסר האפשרויות של החיים באזור הביצות, האם הנוטשת, העוני. אולם האב הזה הוא כל מה שנשאר לקאיה ולמרות הפחד שלה ממנו היא חייבת ללמוד להסתדר עמו. ובאמת יש תקופה שקאיה מצליחה להגיע לסוג של הרמוניה עם אביה. הוא לא שותה. הוא דואג לתת לה כסף שתוכל לקנות מזון. הוא מלמד אותה להשתמש בסירה - מראה לה כיצד לשוט בה. קאיה מתנהלת מולו בזהירות רבה, מודעת לשבריריות של המעמד. המציאות החדשה הזו מחזיקה מעמד לאיזו שהיא תקופה, אולם התקופה הטובה נגמרת. ובשנת 1956 כשקאיה בת עשר אף אביה נוטש לחלוטין, לאחר שבמשך תקופה כבר היה נעלם לתקופות ארוכות. קאיה דואגת לעצמה למזון, היא מרוויחה כסף על ידי מכירת צדפות לקפוצי. לקפוצי יש מזח וחנות. בחנות יש כל מה שקאיה זקוקה לו: גרגירי תירס לדייסה, קרקרים, גפרורים. קאיה מבינה שתוכל להסתדר עם החנות של קפוצי ולא תאלץ ללכת לכפר. היא לא אהבה ללכת לכפר, האנשים שם התבוננו בה במבטי שנאה ולעג "ילדת ביצות" הם קרא לה במקרה הטוב, ומלוכלכת וטינופת, במקרים הטובים פחות. למזלה הטוב של קאיה קפוצי שהוא צבעוני, היא איש עם לב זהב, הוא מבין די מהר שקאיה לגמרי לבדה, ומשתדל לעזור לה כמה שאפשר. הוא ואשתו מייבל לוקחים את קאיה תחת חסותם. לא במובן שאנו מודעים אליו כיום. אולם מייבל דואגת לקאיה לבגדים שיהיו במידה שלה, לזוג נעליים, וכשיגיע היום היא אף תלמד אותה מהי וסת. קאיה חיה לגמרי לבדה, הצומח והחי בביצה הם חבריה הטובים ביותר, היא מאכילה את השחפים, היא הופכת למומחית לאזור הביצה היא מכירה היטב החי והצומח: הדגיגים והצפרדעים. היא מכירה כמעט כל עלה וכל נוצה. היא לא יודעת לכתוב או לקרוא. כיון שלא ביקרה בבית הספר. בערך בהיותה כבת 13 יכנס טייט לחייה. טייט היה הנער שהראה לה את הדרך הבייתה באחת הפעמים הראשונות כשיצאה לבד עם הסירה ואיבדה את דרכה. הוא נכנס לחייה בעדינות, במתינות, מכבד את פרטיותה ואת חשדנותה. לאט לאט הם מתקרבים קאיה וטייט. טייט אף ילמד אותה קרוא וכתוב, יחד הם יחקרו את הביצה, תחומי התעניינות שלהם דומים, שניהם מתעניינים בחי ובצומח מעומק ליבם, תחומי העניין שלהם משותפים, יש להם שפה משלהם. קאיה ברגע שהיא לומדת לכתוב ולקרוא, היא לא מפסיקה לקרוא. היא קוראת הכול, קצב ההתקדמות שלה מדהים וטייט עוקב אחריה בהשתאות ובהערצה. מול עיניו קאיה הופכת לנערה ולאשה צעירה. היא חזקה היא חכמה והיא אף יפיפייה.
"שירת סרטני הנהר" נע כל הזמן בשני זמנים. זמן ילדותה והתבגרותה של קאיה החל משנת 1952 והזמן השני מתחיל באוקטובר 1969, אז מוצאים כמה נערים את גופתו של צ'ייס אנדרוז. צ'ייס אנדרוז היה מי שהשריף ורופא הכפר הכירו היטב "צפו בחייו מתקדמים לאיטם מילד מקסים לנער חמוד; מקוורטרבק כוכב וחתיך הכפר לעבודה אצל הוריו ולבסוף גבר נאה שהתחתן עם הבחורה הכי יפה" והנה גופתו של צייס מוטלת באמצע הביצה ליד מגדל התצפית. האם נפל? האם הופל? האם נרצח? מספר שנים לפני כן היה קשר חזק למדי בין קאיה לצ'ייס. בין קאיה "ילדת הביצות" לנסיך הכפר. היה זה קשר מורכב. היה זה בעצם הקשר השני היחיד שהיה לקאיה עם חבר או ידיד. הראשון היה טייט. עד לאותו הזמן ניתן היה לספור את כמות האנשים שקאיה דיברה איתם בחייה על אצבעות ידיה ואולי אף בהונות רגליה. לא יותר מזה. שתי עלילות מקבילות ושזורות זו בזו בספר הפרוזה היפה הזה. סיפור התבגרותה של קאיה: בהתפעלות אין קץ אנו מלווים את הילדה ההופכת לנערה ולאשה צעירה. ימים ולילות במשך שנים היא העבירה לגמרי לבדה. השחפים היו חבריה, הביצה הייתה כור מחצבתה. העננים אירחו לה חברה, לעיתים היא חשה את הבדידות זורמת בגופה. ועם כל הבדידות והצורך לשרוד בתנאים הכי קשים, עם כל זה הצליחה קאיה להגיע להישגים לא מבוטלים. לא לבד היא הצליחה, הייתה לה עזרה, אם כי שום עזרה לא הייתה משמעותית אם קאיה לא הייתה בנויה מהחומרים המיוחדים שלה. דמותה עוד נשארת איתנו זמן רב לאחר סיום הקריאה. לקראת סופו של הספר שתי העלילות נפגשות. בשנת 1969 קאיה היא אשה צעירה ויפה בת 23 . ומותו של צ'ייס נוגע אף בה, ומשפיע על חייה באופנים רבים. זהו רומן שמעלה מחשבות לאורך הקריאה כולה, ולא חף מהשפעות של תורות שונות העוסקות בשכר ועונש. הרומן היפיפה הזה כתוב באופן מרגש וזורם. זוהי קריאה ממגנטת,מענגת ומהנה. כזאת שמסחררת את כל ההחושים שלנו. רוצו לקרוא.
מאנגלית: שאול לוין; כנרת זמורה מוציאים לאור; 366 ע'