טוטאל טוטאל לוס/דנה גפן

הרומן נפתח בערב יום הולדתה ה־63 של טליה, מנהלת מחלקת שיקום בבית חולים במרכז הארץ , רופאה בכירה, מוערכת, אשת סמכות. אם לתום, בנה הטבעוני, ונשואה לאלכס, מי שהיה בעבר הרופא הבכיר במחלקה.  זה שאליו נשאה עיניים כשהגיעה כמתמחה. לכאורה, זהו דיוקן של אישה שהייתה אמורה להיות בשיאה: מעמד מקצועי, ניסיון חיים, גוף מתוחזק בקפידה. אך הספר מסרב לאשליה הזו כמעט מן המשפט הראשון. טליה רחוקה מכל תחושת שיא. היא אינה מרוצה — לא מחייה, לא מנישואיה, ונראה  שגם לא מעצמה. חייה מתנהלים תחת משטר קפדני של שליטה: ריצות, תזונה נוקשה, הימנעות מוחלטת מפחמימות ומכל מה שמוגדר “מזיק”. המשטר הזה, שהיא ואלכס מקיימים במשותף, נדמה כדבר האחרון והיחיד שעדין מחבר ביניהם. ביניהם כבר אין שיחה, אין מגע ואין אינטימיות. אלכס, המבוגר ממנה בשנים לא מעטות, חדל מלהגיע לבית החולים ואף הפסיק לעסוק ברפואה. לא ברור אם פרש מרצונו או אם המציאות גרמה לו לפרוש, או שאולי "הוצע" לו שיפרוש. אלכס לא היה אדם שקיבל סמכות בקלות ובנינוחות. בתוך מצב חייה "המשומרים"  חיים שבהם הכל מתנהל בשגרתיות מאבנת. חיים  ששום רגש לא מתגנב לתוכם  לא יהיה מוגזם להשתמש במילים של חיים קפואים.  נזרקת טליה אל לבו של משבר מוסרי ומקצועי: מצלמה שהוטמנה בדובי בחדרה של חולה מורדמת ומונשמת מתעדת מעשה שאמור היה להישאר נסתר. אחיה של החולה נכנס למשרדה של טליה ומטיח בה ללא היסוס: “אני חושב שניסית להרוג אותה מקודם”. המונח “טוטאל לוס” — שטליה והאחות שירין משתמשות בו לתיאור מטופלים ששום דבר כבר לא יעיר אותם — מקבל לפתע משמעות חדה, מסוכנת, מצולמת. זה אינו המקרה הראשון שבו טליה הכינה והזריקה זריקה לחולה כזה; זו הפעם הראשונה שבה יש עדות מצולמת לכך.  שירין, אחות ותיקה במחלקה, מלווה את טליה מראשית דרכן. היחסים ביניהן חורגים מחברות: הן צוות, שותפות סוד, נשים היודעות זו על זו כמעט הכול. ואף על פי כן, כאשר טליה מבקרת את שירין בדירתה ביפו, היא אינה יודעת לאן הפגישה תוביל. כשהיא מובילה למקום בלתי צפוי, טליה מופתעת — אך גם מאושרת. זהו רגע של חריגה מהשליטה, של חיים שחומקים מן התכנון.  יום ההולדת הזה מזמן לטליה שורת התרחשויות שלא חזתה, אך המעשה המשמעותי מכולם מתרחש דווקא בזירה האינטימית ביותר: טליה מתוודה בפני תום בנה על נסיבות הולדתו ועל מה שקדם ללידתו. הווידוי הזה פותח סיכוי ממשי לתיקון היחסים ביניהם. בגילה, ועם כל ניסיון חייה, טליה מבינה שזהו החסד הגדול ביותר שהיא יכולה להעניק — לו ולעצמה.  הרומן של גפן דורון אינו מסתפק בדרמה רפואית או בשאלות של אתיקה קלינית; הוא חוקר את מחיר השליטה, את הפחד מהתפרקות, ואת האפשרות — המאוחרת אך העיקשת — של תיקון. זהו ספר שמביט בעיניים פקוחות בגיל, בכוח, ובאחריות, ומסרב להציע נחמה קלה