הפולני /ג'.מ.קוטזי

הפולני מספר על ויטולד  נגן פסנתר פולני שמתמחה בעיקר בנתינת פרוש חדש ושונה לנגינת שופן

 הוא בעל  שם. יש לו מעמד. לא מהסוג שממלא אצטדיונים, אבל בהחלט כזה שמייצר הילה בחוגים הנכונים אנו פוגשים בו בערב הופעתו  ברסיטל של חוג הקונצרטים של בסאלה מומפאו הרובע הגותי של ברצלונה. זהו אירוע שפתוח לכאורה לקהל הרחב, אך בפועל שייך למעגל מצומצם, מבוסס, מודע לעצמו.  ביאטריס חברה בוועד המנהל של סדרת הקונצרטים. היא בת הזוג של בנקאי עמיד. הם זוג יציב, מתפקד — כזה שעבר כבר מזמן את שלב התשוקה. הם לא נוגעים זה בזה יותר. היא יודעת על המאהבות שלו, והוא יודע שהיא בחרה פשוט להפסיק עם המין. לא מתוך טרגדיה, אלא מתוך סוג של השלמה צלולה: החיים, כך נדמה לה, עובדים גם בלי זה. בערב הקונצרט של ויטולד,  מרגריטה חברתה של ביאטריס ומי שהייתה אמורה לארח את הפסנתרן בתום האירוע מספרת לביאטריס שהיא חלתה. משימת האירוח נופלת על ביאטריס. היא אינה שמחה מכך אולם עושה זאת. ביחד עם בני הזוג סינסקי. אסתר ותומס.  "אני בוודאי לא הראשונה שמתבלבלת בינך ובין השחקן השוודי המפורסם" אומרת לו אסתר והפולני משיב לה "מקס פון סידוב האח הרע שלי הוא הולך אחריי לכל מקום" הרגע הזה, לכאורה אגבי, מעגן את הסיפור בעולם מוכר, ריאלי.  כי מאותו ערב הפסנתרן הפולני מתוודה בפני ביאטריס שהוא מאוהב בה קשות. הוא משרטט את קווי הדמיון בינו לבין דנטה ומנסה בכל כוחו להכניס את סיפור אהבתם לתוך מסגרת של אהבת נצח משהו חולמני וגדול מהמציאות. ביאטריס שלנו לעומתו היא אשה בשלה ומציאותית. היא מתייחסת בלגלולג להצהרות האהבה של הפולני ואף מספרת לבעלה עליו. שמצדו מגלה עניין מתון בלבד. לא קנאה, לא דרמה, רק סקרנות חלשה ביאטריס מחליטה להיפגש עם הפולני והיא מזמינה אותו לבית של משפחת בעלה במיורקה. בשבוע במיורקה הם מתנהגים כנאהבים. בסופו של אותו שבוע הקשר מסתיים. אין בניהם התכתבויות או יחסים מכל סוג שהוא. לאחר מספר שנים מתקשרת לביאטריס בתו של הפולני. היא מספרת לה שהוא מת ושהוא השאיר לה חבילה בדירתו בוורשה. ביאטריס המומה למדי מהעניין הזה. ולהפתעתה היא מוצאת את עצמה מגיעה לדירה שלו. על מנת לאסוף את מה שהושאר לה. מסתבר לה שהפולני השאיר עבורה אסופת שירים. שירים שהוא כתב לה. בזמן שהיא המשיכה בחייה מסתבר לה שהיא היוותה חלק משמעותי בתודעתו של הפולני. היא לא יכולה שלא לחוש לעג לגבי זה. או גם לעג. אבל גם סוג של כמעט התרוממות רוח. ביאטריס היא אדם ארצי לחלוטין. היא מתייחסת לחיים כמו שהם. היא לא מחפשת משמעויות ניסתרות. בחיי היום יום. היא שמחה עם מה שיש ולא עוצרת לתהות, לבכות, להרגיש רע עם מה שאין. ובכל זאת שרשרת השירים שהושארה לה. מעוררת תגובה אצל ביאטריס. הפער הזה — בין עוצמת החוויה שלו לבין האגביות שלה — הוא הלב הפועם של הספר . היא מחפשת מתרגמת מפולנית. היא מוצאת כזו, שמראש אומרת לה שהיא מתרגמת של מסמכים משפטיים לא של שירה. ובכל זאת היא עושה זאת בעזרתו של הבן שלה שלא מהסס לומר לביאטריס שהשירים בינוניים למדי.  תרגום השירים מוצא את ביאטריס מעט לא מוכנה, אבל האיכות הספרותית של השירים כמעט אינה רלוונטית.  הרי מה שמטלטל הוא עצם קיומם.   הספר נחתם במכתבים שביאטריס עונה לפסנתרן הפולני המת. ביאטריס אומנם הייתה צעירה מהפסנתרון בלא מעט שנים היא הייתה ארצית ביותר ולא שגתה כלל בחלומות. היא לא הייתה אשה תמימה, או אשה שלא הבינה בהילכות העולם הזה ובכל זאת השירים הללו הלא מאוד מוצלחים ולא המאוד מרשימים, הזיזו משהו בנימי נפשה. אי אפשר לקרוא את הספר בלי להיתקל שוב ושוב בהדהוד של סיפור האהבה בין דנטה לביאטריס שלו — אהבה שלא מומשה מעולם, אך נחרתה לנצח. קוטזי מציב מולה גרסה עכשווית, כמעט אירונית: פסנתרן עם נפש של אמן, ואישה מודרנית, מפוכחת, שלא מאמינה במיתוסים — עד שהם דופקים לה בדלת, מאוחר מדי.

זהו ספר דק אך חכם מאוד, שמסרב להכריע.

האם אהבה גדולה באמת זקוקה להדדיות? האם די בכך שמישהו אחד מרגיש — כדי ליצור משמעות? קוטזי לא נותן תשובות. הוא רק מניח את השאלה, מדויקת וקרה, ומשאיר אותה להדהדמו"ל: אפרסמון ספרים    מאנגלית: מיכל אלפון 138 ע' מודפסים