העיר והבית/נטליה גינצבורג

העיר והבית/נטליה גינצבורג

#אתהחייבלקרואאתזה  לא ראיתי את כל הפרקים אבל את הפרק שבו דנה מודן המליצה מעומק ליבה על "העיר והבית" של נטליה גינצבורג דווקא כן ראיתי. את דנה מודן אני מחבבת במיוחד. ואת נטליה גינצבורג- זו כבר לא חיבה - זו נאמנות עיוורת אני מלאת התפעמות ממנה. הרומן שלי עם נטליה גינצבורג התחיל מזמן, עוד מהימים שמנחם פרי דיבר עליה המון. תמיד היה נדמה לי שקראתי את כל הספרים שלה שתורגמו לעברית, אבל מסתבר שממש לא.  וגם את "העיר והבית" לא קראתי, עד עתה ועכשיו שקראתי אני יותר משמחה לכתוב עליו.העיר והבית הוא רומן מכתבים – אבל אל תתנו למילה הזו להטעות אתכם. אין כאן נוסטלגיה מתקתקה של דואר ונייר. יש כאן מנגנון ספרותי חד שתחילתו כלל לא מעידה על סופו. הסיפור שנרקם בתוכו מתוך חליפת המכתבים הוא לא סיפור מאוד משמח אבל הוא גם לא סיפור מדכא או קשה במיוחד. לפחות לא בתחילה של אותם מכתבים שנכתבים בשצף. מתוך חליפת המכתבים אנו עדים לשינויים בחיים שאנשים עושים. שינוי בחיים זה לא בהכרח משהו רע, או עצוב או מדכא. זה יכול להיות גם משמח או מרגש או בעיקר מלא תקווה. אבל גינצבורג לא כותבת “חיים רגילים”. היא כותבת את הסדקים שלהם. דרך המכתבים שהאנשים כותבים אחד לשני אנו לומדים על חבורת ידידים שנהגה להיפגש בבית המשפחה של לוקרציה ופיירו. הם קראו לבית  "המרגֶריטֶה". לוקרציה ופיירו הם הוריהם של חמישה ילדים. פיירו עובד בחוץ ולוקרציה היא עקרת בית, שיחד עם כל חמשת ילדיה היא עדין ובעיקר מחפשת עוד ועוד ריגושים. היא וג'וזפה ניהלו רומן במשך מספר שנים. לוקרציה טוענת שאחד מבניה הוא בעצם בנו של  ג'וזפה ולא בנו של בעלה. ללוקרציה ופיירו היו נישואים פתוחים כאלו שאפשרו לכל אחד מהם לקיים מערכות יחסים אינטימיות עם בני זוג נוספים. אם כי לוקרציה כותבת לג'וזפה, את אחד הווידויים הכנים ביותר על העניין הזה של נישואים פתוחים "היינו זוג פתוח, אתה זוכר שתמיד היינו אומרים זאת, אבל למען האמת היחסים היו פתוחים רק מהצד שלי פיירו מעולם לא אהב אשה אחרת וחוץ מזה יחסים פתוחים או שהם נסגרים בשלב מסויים או שהם נשברים לרסיסים" גינצבורג מזכירה לנו שרעיונות מודרניים על אהבה נוטים להתפרק ברגע שהם פוגשים בני אדם אמיתיים. העלילה המרכזית שקורמת עור וגידים בספר היא החלטתו של ג'וזפה לעזוב את רומא ולעבור לגור עם אחיו הגדול פרוצ'ו בפרינסטון באמריקה. ג'וזפה עייף מחייו ברומא, הוא מרגיש שהוא מיצה את החיים שם. הוא התעייף מכתיבת מאמרים לעיתונות. הוא לא נהנה מזה יותר. אין לו שום דבר שממש מחזיק אותו. קשריו עם בנו שהוא מתעקש שזהו בנו היחיד הם כמעט עוינים ובכל מקרה הם קרירים ביותר. ג'וזפה מתעקש שהבן של לוקרציה שהיא טוענת שהוא הבן שלו אינו שלו. בכלל הרומן ביניהם ניגמר כבר לפני מספר שנים. ג'וזפה בשלב זה אינו מקיים מערכת יחסים אינטימית עם שום אשה. הוא מוכר את דירתו ברומא למרות שרוברטה בת דודתו ומי שגרה מתחתיו חושבת שמכירת הדירה היא ממש טרגדיה אמיתית. ואסור לו לעשות זאת. אולם ג'וזפה מוכר את הדירה. ועובר לגור עם אחיו באמריקה. ממש מספר ימים מועט לפני נסיעתו אחיו מספר לו שהוא נשא לאשה את אנה מריה. שהיא מדענית באוניברסיטה שבו הוא עצמו מלמד. ג'וזפה מרגיש שעולמו חרב עליו כשאחיו מספר לו זאת ואכן החודשים הראשונים בדירתו של אחיו עוברים עליו באופן מדכא למדי. או כך לפחות עולה ממכתביו לחבריו. חבריו עונים לו. הם כותבים שם ללא הרף אחד לשנייה. גם חייהם שלהם של החברים אינם נשארים כמו שהם. אף אחד לא נשאר מי שהוא היה. האנשים מסתבר כל הזמן עוברים שינויים. לתוך החבורה הזו מצטרף גם איגנאציו פזיץ' , הוא דמות בפני עצמו. הוא עוסק ברסטורציה של ציורים ובכלל מתפרנס מאומנות בדרך זו או אחת. בת הזוג שלו היא איפו, שהיא דמות בפני עצמה. איגנאציו פזיץ' ולוקרציה, מנהלים גם הם רומן בניהם. זה הרומן שמסיים את הנישואים שלה. היא עוברת לגור ברומא. הדברים לא מתנהלים כמו שהיא חשבה או קיוותה. הדברים לרוב  לא קורים בדיוק כמו שתכננו. הרבה מאורעות עוברים על האנשים. אנו מבינים זאת מתוך חלופת המכתבים. הסטטוסים של כולם משתנים. הקשר של ג'וזפה עם בנו אלבריקו  קשר שהיה כמעט לא קיים. דווקא מתחמם הכתיבה עוזרת לקשר הזה להתעצם. אנו גם עדים לשינויים הרבים שעברו על אלבריקו הוא משתנה מאוד במשך השנים שבהם אביו נמצא באמריקה. מנער שמסתבך בעניינים ושלא עושה הרבה עם עצמו הוא הופך לאיש צעיר שלוקח על עצמו אחריויות שונות שמצליח למצוא כיוון בחייו. הוא אף מתקשר בצורה טובה עם אנשים. הוא אדם חברותי למדי. הוא גם מתחיל טיפול אצל הפסיכיאטר שקנה את דירת אביו. הוא מתייצב אצלו פעם בשבוע. את הטיפול הוא התחיל בעידודה החם של רוברטה בת הדודה של אביו. שגרה בקומה מתחת לדירה שנמכרה. בשלב מסויים אלבריקו ולוקרציה, הופכים לחברים טובים מאוד. ממש ידידים קרובים. וכל זה בזמן ש ג'וזפה בכלל נשוי לאלמנת אחיו ומאוהב בסתר בבת שלה. אנשים מסתבר לא מפסיקים להתאהב ולחיות. נדמה שמה שבולט במיוחד בתוך הרומן הזה הוא כוחם הרב של החיים. החיים לא קלים לאיש, יש ילדים לדאוג להם יש הורים שצריך לטפל בהם, צריך לטפל וצריך להתפרנס וצריך המון דברים אבל בתוך הכאוס הזה החיים עצמם מתרחשים. ואנשים גם כשהטרגדיות קורות והן גדולות וקשות גם אז למרות הכל מסתבר תמיד שכוחם של החיים גדול מהכל. זה אולי הדבר הכי חזק בספר הזה—לא הדרמה, אלא ההתמדה. לא הטרגדיות, אלא העובדה שגם אחריהן אנשים ממשיכים לאהוב, לטעות, להתאהב שוב. אין ספק שזהו רומן נהדר מלא התרחשויות ועניין וקריא ביותר. האם זה הספר שהייתי שולפת כהמלצה נוצצת בפריים טיים? כנראה שלא. אבל זה בדיוק מסוג הספרים שנשארים ושחוזרים אליהם. כדאי מאוד לקרוא

מו"ל: הספריה החדשה מאיטלקית: אלון אלטרס הודפס בישראל: 1998 231 ע'