נתן ועמוס/אסף ענברי

תחושת השתוממות מלווה בחוסר נעימות ליוותה אותי לאורך קריאת הספר הזה. הן ההשתוממות והן חוסר הנעימות נבעו מהמאורעות ההיסטוריים המשמעותיים והקשים שכלל לא הייתי מודעת להם. ידעתי את השמות של אותם מאורעות, לא היו אלו שמות שלא הכרתי. אבל את השתלשלות המאורעות את אופיים של אותם מאורעות את השפעתם הענקית על הישוב בארץ, לכל זה לא הייתי מודעת. היה טוב לצלול לתוך הספר הזה. נתן ועמוס שניים מהכותבים והסופרים הישראלים החשובים ביותר שפעלו כאן בארץ. אינני זוכרת מתי קראתי לראשונה את מיכאל שלי, מאז אותה פעם ראשונה חזרתי לספר הזה מספר פעמים. כשלושים שנים הפרידו בין נתן אלתרמן לבן עמוס עוז. הן עוז והן אלתרמן החלו לכתוב בגיל צעיר והתבלטו בכישרונם כבר בצעירותם. אסף ענברי מפנה זרקור אל שני אירועים מכוננים בתולדות המדינה והיישוב. הראשון הוא פרשת לבון בקיץ של 1954, פרשה שנדמה שלא היה איש שלא הייתה לו דעה על הפרשה העגומה הזו. הייתה זו פרשה שהאדוות שלה שינו את יחסי הכוחות הפוליטיים בישראל. בהסתכלות עכשווית על הפרשה הזו וכל המקומות והעמקים אליהם היא התגלגלה זה נדמה כפלא, שלפרשה אחת היו תוצאות ומשמעויות הרי גורל וכבדי משקל. אנשים שילמו מחירים פוליטיים כבדים על מעשים שלהם הם היו אחראים. בישראל של היום זה נשמע כמעט כמו סיפורת שהיא פנטזיה אנשים משלמים מחירים על מעשים שהאם אחראים להם? תלוי באיזה דרג ובאיזה תפקיד. נתן ועמוס הוא רומן שמערבב בין מציאות שממש קרתה לבין תוספות בדיוניות. אנו מלווים את עמוס עוז מנערותו המוקדמת. הבן שנולד למשפחת קלוזנר, משפחה שהחזיקה בדעות רוויזיוניסטיות ימניות. דודו היה יוסף קלוזנר דמות שבהחלט הייתה לו השפעה גדולה על הנער עמוס ונדמה שהוא נאלץ להתרחק עד לקיבוץ חולדה על מנת שיוכל לחשוב ולפעול באופן עצמאי. עמוס עוזב את הבית בירושלים בעקבות התאבדותה של אמו. אבל לפני העזיבה של ירושלים הוא מתלבט עמוקות. התכתבות עם בן גוריון היא בסופו של דבר גורמת לו לעזוב את ירושלים לעבור לקיבוץ חולדה. תקופת חיים נוספת שמקבלת התייחסות משמעותית בספר היא מלחמת ששת הימים, המלחמה שבה נכבשו חלקי ארץ שלמים וגדולים. נדמה שאיש לא ידע בזמנו מה תהיה המשמעות של אותו ניצחון מזהיר - עד כמה האדוות של הניצחון ההוא יהיו מה שיעצבו את החיים בארץ הזו עד לימינו אנו. עד כמה הן ימשיכו לטלטל את החברה הישראלית גם עשרות שנים לאחר מכן. למעשה, גם היום, כמעט שישים שנה אחרי, אנחנו עדיין רחוקים מלהגיע להכרעה או לפתרון.ארבעה ימים לאחר שהמלחמה מסתיימת נתן אלתרמן כותב במעריב "עניינו של ניצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו" לאחר כתיבת הדברים האלו אלתרמן אף מקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה.האם כאן, ברגע הזה, נזרע אחד הזרעים של המציאות שממנה אנחנו מתקשים להיחלץ עד היום? האם זה היה הרגע שבו נפתח השבר הגדול, שממשיך ללוות אותנו מאז? הציבור בארץ מתחלק לשניים אלו התומכים והמאמינים מעומק ליבם שארץ ישראל צריכה להישאר בדיוק ככה שזהו הגודל שלה ואלו הם שטחיה. ומי שמאמינים שהשטחים האלו חייבים לחזור לאנשים שמהם הם נלקחו. אחד הרגעים המטלטלים בספר מתרחש כשאלתרמן מבין שדעותיו של בן גוריון הפוכות לחלוטין מדעותיו שלו. בן גוריון מוסר הודעה לעיתונות שבה הוא מצהיר כי תמורת הסכם שלום עם מצרים עלינו לוותר על סיני, תמורת הסכם שלום עם סוריה נוותר על רמת הגולן ועוד ועוד וויתורים על שטחים תמורת שלום. הציבור בארץ נחלק - אלו שתומכים בארץ ישראל השלמה ואלו שתומכים בשלום תמורת החזרת שטחים. באותם הימים רק ירושלים העתיקה נשארה כקונצנזוס - "היא הייתה מימי דוד המלך בירת ישראל- וכן תישאר לעולם ועד" נתן אלתרמן מוצא את עצמו מתוסכל וכואב עד מאוד את מה שנראה בעיניו כבגידתו של בן גוריון, הוא לא מצליח להבין את מה שנראה בעיניו כלא הגיוני. המלחמה הזו משאירה אף את עמוס עוז נחרד ומתוסכל, מנקודת מבט הפוכה לחלוטין לאלתרמן. הוא לא מאמין למציאות שמתרחשת. "עמוס ראה פתאום בחולדה פועלי בניין מהשטחים, לפני המלחמה זה לא עלה על הדעת. בטח לא בחולדה הקבוצה המייסדת של תנועת גורדוניה. שחרתה על דגלה את ערך העבודה....... הם הגיעו מחברון, מבית לחם, כדי להביא לחם הבייתה..." שני אנשים, שני עולמות אידיאולוגיים כמעט מנוגדים ושתי תגובות שונות לחלוטין לאותו ניצחון. האחד רואה בו הגשמה היסטורית, האחר מתחיל לזהות בו את תחילתו של עיוות מוסרי ופוליטי. ובמבט לאחור, קשה שלא לחשוב עד כמה שני הקולות האלה עדיין מהדהדים כאןבשנת 68 עמוס מוציא את "מיכאל שלי" הספר הופך לרב מכר אדיר המון אנשים קוראים את הספר הזה ועמוס עוז הופך להיות יקיר העיתונים והעיתונאים ומחוזר על ידי כולם. בחוגים לא מבוטלים הוא כבר היה צעיר ידוע הוא היה חלק מהעורכים ומהיוזמים של הספר "שיח לוחמים". אולם הוא עדין לא היה ידוע לקהל הרחב. אולי זה המקום לכתוב שגם הספר "שיח לוחמים" גרר ועדין גורר אדוות והוויכוחים על הספר שנכתב ועל העדויות שבו והעדויות שנמחקו ממנו ממשיכים עד היום. עמוס עוז הופך לאחד ממנהיגיה הרוחניים של תנועות השלום בארץ. חשוב לציין שהוא מעולם לא היה איש של אשליות מתוקות או של שלום אוטופי. "בעיני הניצים אני מטורף , כי אני מוכן לתת לערבים את השטחים ('מה אתה לא יודע שהם רוצים לשחוט אותנו?')ובעיני היונים אני אדם מפוקפק וחשוד מפני שאני לא שותף להנחה שלהם שהערבים בשלים לשלום, ושאם רק נעשה את הדברים הנכונים אז נקבל את השלום הזה. אני כופר בשתי ההנחות. רוב הסכסוכים בהיסטוריה לא נפתרו, הם דעכו" כדאי גם לציין שהספר נתן ועמוס אף מספר מעט על חייהם האישים של שני האישיים האלו, על הקשר המיוחד של נתן עם בתו תרצה, ועל הזוגיות של עמוס עם נילי בת הזוג שלו ושלושת ילדיהם. פרטים שמאפשרים לראות את שני האישים לא רק כדמויות ציבוריות וכעמדות אידיאולוגיות, אלא גם כבני אדם, על מערכות היחסים, החולשות והמורכבויות שלהםהקריאה בספר זורמת מאוד מעניינת ומרחיבת אופקים ואף נותנת לנו נקודות מבט נוספות שבהחלט יכולות לעזור לנו אולי להבין ולו מעט טוב יותר את המציאות בה אנו חיים היום.זאת אחת המעלות הגדולות של הספר: הוא לא רק מחזיר אותנו אל ההיסטוריה, אלא גם מאלץ אותנו להביט בהווה בעיניים קצת אחרות. הוא מזכיר לנו שהמציאות שאנחנו חיים בה לא נולדה אתמול, שהוויכוחים שלנו אינם חדשים, ושההחלטות שהתקבלו כאן לפני עשרות שנים ממשיכות לגבות מאיתנו מחירים.ספר מצוין, מרתק וחשוב. כזה שמצליח להיות גם ספרות וגם שיעור בהיסטוריה, בלי להרגיש לרגע כמו שיעורספרות נפלאה - רוצו לקרוא




Comments