ביקורת על דיוקן עצמי של אמי/יערה שחורי

ורשה, בואנוס איירס, תל אביב, מילאנו טרויה וטרבלינקה – בסוף תמיד אנחנו חוזרים לטרבלינקה, לאוושויץ.  "דיוקן  עצמי של אמי" אינו ספר שואה. לפני הכל זהו מכתב אהבה מבת לאמא שלה. לאמא החכמה היפה הפצועה החולה המתה.  זה כלל ידוע - כל  האימהות הופכות יותר יפות, יותר חכמות, יותר אהובות, כשהן מתות. אולי מפני שכשהן כבר אינן, אפשר סוף־סוף להתגעגע.  בממואר היפיפה הזה, יערה שחורי מספרת על אמא שלה. על אמא שלה ועל עצמה. על האשה שהיא הפכה להיות למרות, או בזכות האמא שהייתה לה.  אמא שלה הייתה בת יחידה לשני הוריה הניצולים היחידים ממשפחות גדולות שנכחדו. הם הכירו בוורשה לפני המלחמה, הם לא עברו אותה יחד, הם נפגשו שוב במחנה עקורים. ושם התחתנו ובאו לארץ. הם לא היו שונים, או יחידים, כל כך הרבה כמותם הגיעו לארץ. אנשים עם משפחות מתות מאחוריהם והם עוד היו בני המזל אלו שנשארו בחיים. רבקה נולדת לזוג האנשים הללו. אביה מת כשהיא בת 11, היא נשארת עם אמה   החולה "סכיזופרניה" -היא ההגדרה הקלינית של מחלתה. האם הורישה אותה לבתה? אולי חלקים ממנה. רבקה הילדה כל חייה תנסה לברוח מהדירה שבה גדלה, מהחיים שאליהם נולדה. כשיערה עוברת לגור שם לקראת "סוף שנות העשרים" שלה  אמא שלה אומרת לה על הדירה ההיא: "הקירות נוטפים דם" . לוקח לה עוד כמה שנים להבין יותר את הילדות של אמה שלה. אנחנו כל כך צעירות בסוף שנות העשרים שלנו. אנחנו לא מבינות כלום.  היא מתוודעת לסיפורים לאט. "רבקהל'ה אכלה והשכנים הסתכלו. מעולם לא התעייפו לראות ילדה חיה אוכלת. בתם הקטנה של השכנים מתה במחנות........היא מתה מרעב"  ככה מתגבשת  טראומה, לא תמיד במלחמות, לפעמים היא פשוט יושבת ליד השולחן ומסתכלת עלייך אוכלת. יום אחד בקיבוץ  האם אומרת "אבא שלי התעלל בי". יש כלל לא כתוב - אבל ידוע. כלל שחתום בסלע, יצוק בברזל. אסור להפר אותו. את תמיד, אבל תמיד - מגינה. מאמינה ללא עוררין. תומכת ומחרפת נפשך -  עבור הנשים בחייך. עבור החברות שלך. הבנות שלך. כל הנשים כולן. את תמיד תאמיני להן. את תמיד תהיי בצד שלהן. פשוט אין לנו שום ברירה אחרת - מי אם לא אנחנו? יערה מפרה את הצו הזה. "אני בת השמונה-עשרה הבטתי באימי וחשבתי שזה עוד סיפור. רק סיפור. שלא יכול להיות שהיא מצפה ממני להאמין בכך....בצדק אני מתביישת. בדין"אבל היא בת 18 בגיל 18 את עוד לא יודעת את כל מה שתדעי אחרי זה ואת גם עוד לא מבינה את כל מה שעוד תביני.  אני מדמיינת את תל אביב של שנות החמישים. כל האנשים שהלכו ברחובות שלה. כל הניצולים שנאספו בה. אבא מתעלל זה שכל  משפחתו נכחדה, נרצחה, עלתה בעשן. הוא עדין אבא מתעלל? הממואר הזה שמתפרסם שאותו אנחנו קוראים הוא הספר השני. הראשון אבד. ברכבת, בסוף אוקטובר 2023. ברכבת ממילאנו לשדה התעופה. לא היו לו עותקים ולא גיבויים. כתב היד אבד. אשה בורחת ממלחמה ומאבדת את הספר שעליו עבדה שנים. הספר על אמא שלה המתה. אבל בסוף אוקטובר 2023  אשה ישראלית על רכבת באיטליה לא יכולה להתלונן. מי יקשיב לה? מי יהיה אמפטי אליה?  לאבד את המחשב עם הספר שלך עליו, זה שאין לך שום גיבויים ושום עותקים נוספים ממנו,  זה ודאי נושא לאין סוף שיחות עם המטפלת. באביב שלפני גיל 16 רבקה נוסעת לארגנטינה, את הכרטיס נתן לה דוד מוריס העשיר. הוא רצה להציל את האם ובתה מהעוני המחפיר של תל אביב. רבקה נוסעת לפני האם. הוא מת בלילה לפני בואה. היא שולחת מברק לאמה "מוריס מת אל תמכרי את הדירה"  עשרה חודשים אחרי שנחתה בארגנטינה היא עלתה לאנייה לאירופה ומשם לישראל. היא מאושרת בספינה. היא מאושרת כשהיא לא כאן. היא מגלה שיש לה כישרון לשפות. היא לומדת שפות ללא שום בעיה, היא מפטפטת בכל השפות האלו כאילו נולדה לתוכן. "באירלנד....כשהתגלתה יהדותה הציעו לה להמיר את דתה לנצרות. לפעמים היה נדמה לי שהתחרטה שלא עשתה זאת" יש לה שנים של נדודים היא נוסעת המון. לכל מקום. היא משתקעת לזמן מה בקומונה באיטליה ליד נאפולי. הרבה מכרים משם נשארו לה. חלק מהם היו מאוהבים בה. האישה שהבת מכירה כאם חולה, כזו שמתקשה לחיות, הייתה פעם צעירה שנסעה בעולם. שידעה שפות. שאנשים התאהבו בה. היו לה חיים שלמים שהבנות שלה לא היו חלק ממנו. כמה חודשים לפני מותה היא מבקשתה מיערה לבוא אליה עכשיו. היא לא באה. יערה לא סולחת לעצמה על זה. "לא באתי אליה כשקראה לי. אימי איננה - אין לה צורך בספר הזה" איזה מזל שהספר היפה הזה נכתב.  כמה יופי יש בחיים האלו, הקשים, המורכבים, שוברי הלב, מלאי המלחמות, הרעב וחוסר הצדק. ועדין הם הדבר היפה ביותר שיש לנו. יערה שחורי כותבת את אמה כדי לא לאבד אותה שוב.  רוצו לקרוא. מו"ל: כתר      264 ע'