יריתי באמריקה/תהילה חכימי

בשנים האחרונות כמה מחבורתי לקחו לעצמן פסק זמן ונסעו להן לבדן על מנת להתנתק. לקחת זמן לעצמן, לצבור כוחות ואנרגיה. נסעו לבדן. אחת נסעה לכמה ימים לדרום. אחרת הגדילה לעשות ונסעה לה למספר שבועות לכפר באנגלייה. הן החליטו שהן רוצות להיות "לבד". אני כמובן הכי מפרגנת בעולם לחופשה כזאת מהחיים. אבל המונח "לבד" טיפה מצחיק אותי בהקשר שלהן. מה לבד? מי לבד? איזה לבד? עם הגדוד הזה שמחכה להן בבית. אישה, ברגע שהיא עושה ילדים, נגמר העניין הזה של לבד. אין לבד יותר בחיים האלו. שלא לדבר על בן זוג או בת זוג, אחים, אחיות, הורים וחברות וידידות וסתם מכרות. אין "לבד". יש כמה ימים לעצמך. יש ניתוק קצר וקצר פחות. יש חופשה. אין לבד. הגיבורה של "יריתי באמריקה" לעומת זה, היא לבד. היא האדם הכי לבד בעולם הזה שאני מכירה. הלבד הזה כל כך צועק בתוך ההוויה הישראלית הדביקה, הצפופה, המתערבת. בתוך ההוויה הזו שלא נותנת לאנשים להיות לבד. אבל מולנו ניצבת גיבורה שאנו לא יודעים עליה הרבה, גם לא כשהסיפור נגמר. נדמה שלא צברנו מספיק ידע עליה במהלך הקריאה. אפילו את שמה אנו לא יודעים. לכאורה ניצבת מולנו אישה כנראה בסוף שנות השלושים שלה. אישה שחיה בעולם גברי. עמוק בתוך עולם ההייטק. היא מנהלת פרויקטים. אבל מהן הם הפרויקטים שהיא מנהלת? אנחנו לא יודעים. אבל אין עימה נשים בחברה. בכל מקרה לא בקומה שלה וגם לא במחלקה שלה. אנו יודעים שהיא שמחה להיות באמריקה. אנו יודעים שהיא גרה באזור קר מאוד. אנו יודעים שאת הבית שבו היא גרה, שכרה עבורה החברה. החברה גם דאגה לרהט את הבית. זהו הבית הכי לא אישי שאפשר. היא לא קושרת יותר מידי קשרים בעבודה. למען האמת היא לא קושרת בכלל קשרים. כשדיויד, שהוא כנראה המנהל שלה או שהוא בכלל מנהל הסניף באמריקה של החברה הישראלית - זהו הרושם שאנו מקבלים עליו, כשהוא מזמין אותה לבוא לצוד עימו היא לא מהססת. בפעם הראשונה שהם הולכים לצוד, זה לא רק הגיבורה שלנו ודיויד אלא מצטרפים עוד שני חברים שלו. נראה שגם הם עובדים בחברה. דיויד קורא לצבאיים שאותם הם הולכים לצוד חיות. הוא מדבר על לירות בחיה. הוא הופך את החיה לדבר הכי לא חי שאפשר. החיה הופכת לסוג של לוח מטרה. כמעט ואין קשר בין החיה הניצודה לבין היותה יצור חי. הגיבורה שלנו נתפסת לעניין הזה. היא קוראת על ציד היא קוראת על טכניקות של ירייה. היא לומדת כל מה שאפשר על הספורט הזה שנקרא ציד. היא גם מאמצת את סגנון הדיבור של דיויד. גם היא קוראת לבעלי החיים "חיה" זה כנראה קל יותר ככה. תוך כדי הסיפור, תוך כדי הזמנים שעוברים בין ירייה לירייה, אנו מקבלים יותר מידע על החברה ועל הגיבורה. אנו לומדים להכיר אישה, שמתנהלת אחרת בחיים האלו. אנו לומדים עד כמה היא שמחה לעזוב את ישראל לוותר על המעט קשרים שהיו לה. כן יש לה סוג של קשר עם משפחתה הגרעינית. אנו מבינים שאמה כן הייתה רוצה בקשר חם יותר, קרוב יותר. אבל הקשרים האלו רופפים, לא חזקים מספיק ולא עמוקים מספיק. הקשר הכי עמוק או מעניין נוצר דווקא עם דיויד. הם מפתחים סוג של זוגיות אם כי דיוויד נשוי למרים. היא לא ממש מבינה את הקשר בין דיויד למרים, אולם היא גם לא מעסיקה את עצמה בזה. בשלב מסוים דיויד מספר לה על טום, הבן שלהם, של מרים ושלו. טום נהרג. ייקח יותר זמן עד שהיא תדע איך טום מת. בשלב מסוים יש בעיות בחברת ההייטק הישראלית. יש מתח. עולה שאלת הפיטורים. הגיבורה שלנו מוטרדת. גם דיוויד מוטרד. הם נוסעים יחד לצוד. בלילה דיויד מבקש ממנה רשות להיות איתה על מנת להסתכל עליה. הוא מתבונן בה בזמן שהיא מתקלחת. אח"כ הוא הולך. יעברו עוד כמה חודשים. הם יקיימו יחסי מין. באחת הפעמים כשהיא ודיויד יחד במסע ציד דיויד עוזב אותה באמצע המסע. היא יוצאת לצוד לבד. משהו קורה בפעם הזו שהיא צדה לבד. קורה משהו איום ונורא משהו שמערער אותה עמוקות. אחרי האירוע הזה נלמד יותר על מה שקרה בארץ, על מערכת יחסים שהייתה לה. נדע עליה קצת יותר. לא הרבה יותר. הצרות בחברה הישראלית מתגברות. היא על סף פיטורים, דיויד מצליח לפתור את העניין, היא לא יודעת מה היא מרגישה כלפי הפתרון שלו. דיויד והיא מתחילים לקיים יחסי מין באופן קבוע, הוא ישן אצלה הרבה כמעט כל לילה בשלב מסוים הוא מספר לה שמרים עזבה "היא החליטה שמספיק לה" " לא שאלתי עליה יותר דבר. כאילו שנמחקה מעל פני הדמה. היו רגעים שפקפקתי אם בכלל הייתה קיימת" משהו מטריד את הגיבורה שלנו, היא נוסעת לבית של דיויד היא תוהה אם תמצא את מרים שם. אבל הבית מסוגר כולו. המכונית של מרים אינה בחנייה. היא ממשיכה לעבודה. הם יצאו שוב לצוד רק היא והוא. בפעם הזו שוב קורה משהו נוראי. הסיפור לא ממשיך מעבר לזה. זהו סוף שמגיע אולי מוקדם מידי. "יריתי באמריקה" כתוב בסגנון מינימליסטי, האימה הולכת ונבנית וצוברת תאוצה. ככל שהזמן עובר הנינוחות שמן ההתחלה לא ממש נוכחת מתחלפת בחוסר שקט. קיימת תחושה של מועקה לאורך הקריאה. כזו שהולכת וצוברת תאוצה. אין קתרזיס בסוף, מה שמאכזב קמעה. ספר הנקרא בנשימה חרדה אחת.