העיר וחומתה החמקמקה / הרוקי מורקמי

מה קורה כשנער בן שבע־עשרה מתאהב עד כלות בנערה בת שש־עשרה? זו אהבה ראשונה. סוערת, מוחלטת, עוצמתית, מלאת רגש ועומק  כזו שנראית כאילו היא תימשך לנצח. אבל מה קורה כשהאהבה הזו לעולם אינה מתממשת באמת – לא בנפש  ולא בגוף – ואז, יום אחד, הנערה פשוט נעלמת? כאילו מעולם לא הייתה.   זהו המקום שממנו מורקמי יוצא למסע הארוך והמהפנט של  "העיר וחומתה החמקמקה"המספר פוגש את אהבת חייו בתחרות כתיבה של בתי הספר שלהם. שניהם זוכים, שניהם צעירים מאוד, אבל הם גרים בערים שונות ולכן נפגשים לעיתים רחוקות. בכל מפגש הנערה מספרת לו על עיר מסתורית – עיר מוקפת חומה, עיר שנוצרת בדמיון שלה – וככל שהשיחות ביניהם מתארכות, שניהם בונים יחד את העולם הזה, מוסיפים לו שכבות, חוקים וסודות.כבר בתחילתו של הקשר היא מספרת לו את האמת שלה: הנערה שיושבת מולו אינה האני האמיתי שלה. זו רק הצל שלה. האני האמיתי שלה חי באותה עיר דמיונית שעליה היא מספרת לו. אבל כשהוא בן שבע־עשרה ומאוהב עד כלות, זה לא באמת מטריד אותו. גם אם יישאר לו רק הצל שלה – זה מספיק.   ואז היא נעלמת. בלי הסבר. בלי מכתב. בלי עקבות.השנים חולפות. הוא לומד, עובד, בונה לעצמו חיים מסודרים, אפילו מנהל כמה מערכות יחסים. אבל שום דבר לא מצליח למלא את החלל שהשאירה אותה נערה. היא ממשיכה להתקיים בזיכרון שלו, יחד עם אותה עיר מסתורית שבה, כך הבטיחה לו, היא תישאר בת שש־עשרה לנצח ותעבוד בספרייה.  ואז, יום אחד, הוא מוצא את עצמו בתוך אותה עיר.זו אחת הערים המוזרות, האפלות, הלא מובנות שמורקמי ברא. עיר מוקפת חומה שאין ממנה דרך יציאה. בכניסה אליה חייב כל אדם להיפרד מהצל שלו. זו עיר שאין בה צללים, לשעון אין מחוגים, והזמן כאילו חדל מלפעול. אין זמן. יש עונות, יש חורף ארוך מאוד וקיץ קצר, יש בוקר ולילה, אבל אין זמן. החיים פשוטים מאוד, שקטים מאוד, אין שם מוזיקה, החיים נטולי תשוקות.המספר מקבל תפקיד של קורא חלומות בספרייה העירונית. שם ממתינה לו אותה נערה – עדיין בת שש־עשרה, בדיוק כפי שהבטיחה. היא אינה מזהה אותו. מבחינתה הוא זר מוחלט.הוא כן מזהה אותה, היא מכינה לו תה מבריא בתחילת יום עבודתו והוא מלווה אותה לבית שלה בסוף יום העבודה.מורקמי אינו ממהר לשום מקום. הוא מאפשר לקורא לשקוע בשגרה המשונה של העיר: שתיית תה אחר הצהריים, קריאת חלומות עתיקים, החורף הקשה שממית מדי שנה את חדות הקרן – היצורים היחידים החיים בעיר – והמפגשים עם הצל שנכלא מחוץ לחומה ושהולך ודועך.האם אפשר לחיות בלי הצל שלך? האם אפשר להמשיך להתקיים בלי הזיכרונות, בלי הכאב, בלי התשוקה? זו אחת השאלות הגדולות שהרומן מציב, והיא מלווה את הקורא כמעט בכל עמוד.בהמשך מצליח המספר לצאת מהעיר. הוא חוזר לעולם המוכר. הוא עוזב את עבודתו בחברת הפצת ספרים ומקבל משרה כמנהל ספרייה בעיירת הרים קטנה. לכאורה מדובר בחיים רגילים: ספרים, הליכות בטבע, אוכל טוב ושגרה נורמטיבית. אבל אצל מורקמי, גם השגרה היא רק שכבה דקה שמסתירה עולם אחר עמוק ורב שכבותאו אז נכנסות לחייו דמויות חדשות: בעלת בית הקפה המקומי, גברת סאודה העובדת איתו בספרייה, ובעיקר נער מסתורי הלובש תמיד מעיל עם צוללת צהובה. הנער מחזיק בזיכרון כמעט אינסופי, מסוגל לבצע חישובים מורכבים בשניות, אך מתקשה ליצור קשר אנושי בסיסי. כשהוא מצייר במדויק את מפת העיר המוקפת חומה – ברור שהסיפור עדיין רחוק מסיומו. וכשהנער נעלם, המספר יוצא אל העיר פעם נוספת. הפעם זו כבר לא יציאה בעקבות אהבה אבודה. זהו מסע עמוק בהרבה – מסע אל שאלות של זהות, זיכרון, אובדן, והגבול המטושטש שבין מציאות לחלום. מורקמי כותב כאן ספר שהוא בעת ובעונה אחת פנטזיה, משל פילוסופי, סיפור אהבה ורומן התבגרות של אדם שכבר מזמן אינו צעיר. זה לא ספר שנקרא מהר. להפך. הוא דורש סבלנות, עומק והסכמה ללכת לקצה. לעיתים נדמה שהוא אפילו בוחן את הקורא: האם גם אתה מוכן לוותר על הצל שלך כדי להמשיך במסע?

בהעיר וחומתה החמקמקה מורקמי שוב מצליח לשלב בצורה טבעית בין היומיומי לבין המיסטי, זהו אולי אחד הספרים המהורהרים והמלנכוליים ביותר שלו, אבל גם אחד המתגמלים ביותר. זה ספר שנשאר בראש הרבה אחרי שסוגרים את העמוד האחרון.  ואם תתמסרו לקצב האיטי שלו, יש סיכוי טוב שגם אתם תמצאו את עצמכם, לפחות לרגעים, עומדים מול אותה חומה ומנסים להחליט אם אתם רוצים להיכנס פנימה או אולי לצאת החוצה.   רוצו לקרוא

מו"ל: כנרת זמורה דביר, כתר ספרים

מיפנית: עינת קופר

512 ע'