ביקורת על: הבמאי / דניאל קלמן

מה קורה לאדם שמאמין בכל ליבו שהוא רק עושה את העבודה שלו, בזמן שהעולם סביבו מתפרק? ומה קורה כשהעבודה הזאת עצמה הופכת לחלק ממנגנון של משטר אפל? "הבמאי” של דניאל קלמן הוא רומן בדיוני המבוסס על חייו של הבמאי והתסריטאי האוסטרי ג. ו. פָּאבּסְט, מאנשי הקולנוע הבולטים והמשפיעים של תקופת רפובליקת ויימאר. וחשוב לומר  כבר בהתחלה: זה אינו ספר היסטוריה קלמן לוקח את דמותו ואת קורותיו של פאבסט ומרשה לעצמו חופש אמנותי נרחב. קורות חייו של פאבסט באותם השנים מלאים בדמיונו החופשי של קלמן.  וכך נוצר  סיפור שמעלה שאלות מטרידות גם מפני שאין לנו דרך לדעת בוודאות מה באמת התרחש.

פאבסט, שכונה בזמנו "פאבסט האדום” בשל עמדותיו הפוליטיות, עוזב את אירופה עם עליית הנאצים לשלטון ונוסע לאמריקה. לכאורה, הוא עושה בדיוק את מה שעשו רבים מאנשי הרוח שניסו להימלט מהמשטר הנאצי. אבל אמריקה אינה מחכה לו בזרועות פתוחות. למרות המוניטין שלו, הוא מגלה במהירות את מעמדו האמיתי: מהגר שאינו יודע אנגלית ואינו מבין את השפה, במאי גדול שנאלץ לקבל עבודה שאינה מתאימה לו. הסרט שהוא מביים שם נכשל, והוא מבין שהקריירה שלו כפי שהכיר אותה הולכת ונעלמת.ואז מגיעה הידיעה על מצבה של אמו, המאושפזת בסנטוריום באוסטריה -  פאבסט מחליט לחזור.זוהי החלטה כמעט בלתי נתפסת. בזמן שאחרים עושים הכול כדי לברוח מאירופה הנאצית, הוא עושה את הדרך ההפוכה. הוא חוזר אל המקום שממנו נמלט — ועם פרוץ המלחמה מגלה עד כמה קשה עד בלתי אפשרי, לצאת ממנו.פאבסט, אשתו טרודה ובנם מוצאים את עצמם כלואים למעשה בתוך ביתם. נתונים למרותו של סוכן הבית ומשפחתו. הם חסרי אונים, והלחץ הולך וגובר. ואז השלטונות פונים אל פאבסט בהצעות שהוא, לפחות מבחינתו, משוכנע שהוא עומד לדחות. אלא שכאן מתחיל הסיפור האמיתי של הספר -כי מהר מאוד מתברר שפאבסט לא רק נענה להצעות — הוא מתחיל לעבוד במרץ. הוא נכנס עמוק אל תוך המנגנון, ומקדיש את עצמו לדבר היחיד שהוא מרגיש שהוא עדיין יודע לעשות: קולנוע   וזה בדיוק המקום שבו קלמן הופך את הרומן למעניין ומטריד במיוחד.פאבסט אינו דמות של נאצי מובהק. הוא גם אינו מוצג כגיבור התנגדות. הוא נמצא באזור האפור, המקום שבו בני אדם מספרים לעצמם שהם רק עושים את עבודתם. הוא אינו יוצר תעמולה נאצית מובהקת כמו לני ריפנשטאהל. אבל הוא משתף פעולה עם המערכת וממשיך ליצור סרטים אמנותיים או לפחות כאלה שהוא מצליח לשכנע את עצמו שהם אמנותיים. וככל שהמלחמה מתקדמת, כך גדל הפער בין מה שפאבסט רואה לבין מה שהוא מוכן לראות .הוא מקבל תקציבים, אנשי צוות וניצבים ככל שיידרש. הוא מתרכז בפריים, בתאורה, בבימוי, בסרט. העלילות אולי מוכתבות לו, אבל הוא מצליח להפעיל את כישרונו ולהפוך את החומרים לסרטים מרשימים. מבחינתו, העשייה האמנותית היא כמעט עולם נפרד, עולם שבו הוא יכול להמשיך להיות הבמאי.אבל מאין מגיע כל כוח האדם הזה  כאן מופיעות ברומן סצנות שמסרבות להרפות. פאבסט מביט בניצבים ואינו שואל יותר מדי שאלות: "מנין היא לקחה כל כך הרבה גברים בשעה שכמעט כל הצעירים נמצאים בחזית”. השאלה קיימת , אבל הוא אינו מתעקש לקבל עליה תשובה.וזה אולי הסיפור כולו במשפט אחד -  לא תמיד צריך לשקר לעצמך. לפעמים מספיק פשוט לא לשאול.במקביל, המחיר שמשלמת משפחתו הולך וגדל. טרודה נאלצת להשתתף במפגשים תרבותיים לכאורה, ומתקשה להאמין שהחיים שלהם הגיעו למקום הזה. בנם, ילד שגדל בתוך עולם של תרבות וערכים, נאלץ להתאים את עצמו למציאות החדשה. הוא מצטרף לנוער ההיטלראי ונכנס לחברה שבה כוח, אלימות ופחד הם המטבעות הקובעים. ופאבסט? הוא ממשיך לעבוד.  דווקא משום שקלמן אינו הופך אותו למפלצת, הספר מצליח להיות כל כך לא נוח. פאבסט הוא אדם שאפשר להבין אותו וזה הרבה יותר מפחיד. הוא רוצה לעבוד. הוא רוצה ליצור. הוא רוצה להציל את הקריירה שלו. הוא רוצה לפרנס את משפחתו. ובתוך כל הרצונות הלגיטימיים האלה הוא הולך ומאבד משהו אחר: את היכולת, או אולי את הנכונות, לשאול מה המחיר של כל זה  קלמן אינו נותן לנו תשובה.  מה בדיוק ראה פאבסט? מה הוא ידע? באיזה שלב הבין? אילו לחצים הופעלו עליו? מה יכול היה לעשות אחרת? ומה באמת הייתה מידת החופש שלו?  אנחנו לא נדע.אבל דווקא משום שזהו רומן ולא מסמך היסטורי, קלמן יכול לקחת את השאלות האלה ולהציב אותן במרכז הבמה. הוא מזמין אותנו להביט לא רק במי שהתנגדו למשטר ולא רק במי שהיו שותפים פעילים לפשעיו, אלא גם באנשים שניסו להמשיך לחיות, לעבוד וליצור בתוך מציאות בלתי אפשרית והעדיפו שוב ושוב להסיט את המבט. "הבמאי” הוא ספר על הרגע שבו "אני רק עושה את העבודה שלי” מפסיק להיות תירוץ ומתחיל להיות בחירה.  וזו נקודת המבט המטרידה והמרתקת שקלמן מוסיף לסיפורי התקופה: לא עוד סיפור על הרוע הגדול בלבד, אלא על האנשים הרגילים שנאלצו לחיות לצדו.

מו"ל: פן, ידיעות ספרים    מגרמנית: ניצה בן-ארי      מס' עמודים: 366