האחרון/ תמר גלבץ

"האחרון" של תמר גלבץ הוא ספר מתעתע. כזה שמתחיל באהבה, בתשוקה, בערגה בין גבר ואשה. ספר שמתחיל במסיבת סילבסטר כושלת למדי. לפחות כזאת שנחוותה ככישלון לגיבורה שלנו. היא מוצאת את עצמה במסיבה שהיא לא מכירה בה אף אחד. בעצם גם את הגבר שאליו היא מתלווה היא לא באמת מכירה. הם זוג חדש, הם לא בטוח זוג. הם נפגשים, הם מזדיינים, הם נמשכים, הם יפים. שניהם יפים. ההכרות שלהם הייתה לגמרי הכרות בלי כוונות. לפחות לגיבורה שלנו לא היו כוונות. הכרות שמתחילה בפייסבוק אין לה עתיד "בתחילה סתם הסתקרנתי. הסתקרנו חצי מפוהקת כזאת. עוד מישהו מהפייסבוק. בדרך כלל אני לא מבחינה בהם" "גם את מספר הטלפון לא נעתרתי לתת, לא ולא מה פתאום, מי יודע אילו משוגעים משחרים לפתחי, אז טלפון? למה לי. כך ההתקשרות מתנהלת לה בנחת כקלאסיקה של היכרות פייסבוק" אולם הם נפגשים, הם אוהבים, הם ביחד. היא חולה, מאוד חולה. הוא מכיר אותה באיזה שהוא פסק זמן קצרצר בין לבין. בין ניתוח אחד מוצלח לבדיקה אחרת שגרתית. הספר הזה הוא לא ספר רק על אהבה, הוא גם לא ספר רק על תשוקה. הוא ספר על הרבה תשוקות, אבל לא אלו הפיזיות, הארציות, הגופניות. הרבה יותר מתשוקות שבין גבר ואשה. הוא בעיקר על תשוקה אחת ענקית - התשוקה לחיות. ולמרות שהמוות מפעפע ורוחש ונוכח לאורך כל הקריאה בספר. למרות כל זה. לא ניתן שלא לחוש ברצון האדיר לחיות. היא קוראת לאהוב החדש שלה "חתן המוות". הוא האהוב האחרון שלה. ההוא שילווה אותה עד לסוף הידוע מראש. הוא אומנם יפרוש עוד קודם. די הרבה קודם - לפני הסוף. אולם הוא עדין ילווה אותה. לפחות בכינויים שהיא תכנה אותו במחשבותיה. הספר הזה כמו כל הספרים של תמר גלבץ הוא מופת של כתיבה. אנו עדים לזרם תודעה שאינו נח לרגע. זרם תודעה מהעשירים והמעניינים שמן הסתם נהיה עדים להם. הקריאה בספר מעמידה אותנו מול קשת של נושאים. המחברת נתפסת אליהם ואנו פשוט קוראים ומשתאים. קוראים ונדהמים. ונמשכים לתיאורים העשירים המרהיבים המפתיעים במקוריותם. כמות הנושאים שהיא נוגעת בהם ודאי היו יכולים לפרנס מספר אינסופי של רומנם אחרים. והדרך בה היא עוסקת בהם היא לא פחות משובת לב. היא מדברת על נוסטלגיה. על נוסטלגיה מזויפת. "אני מתרככת. אני נהיית נוסטלגית עד כדי כך שאני מתגעגעת לדברים שאף פעם לא אהבתי. מאיר אריאל בוב דילן מאוחר. זה כנראה משום שאני עומדת למות עומק עולמה התרבותי מפעים. אנו מבינים שהכי היינו רוצים זה לשבת עם האשה הזו ולדבר איתה לנצח. ריחות - ריחות מלווים את כתיבתה של גלבץ כבר מהרומן הראשון שלה. חוש הריח שלה הוא אחד העמוקים שיש. שום כימותרפיה לא פגעה בו. אולי להפך. רק חידדה אותו יותר. היא מריחה ריחות כמו שאנשים אחרים מזהים מכוניות, כמו שפוליטיקאים נוהים אחרי מצלמות, כמו שילדים מזהים כדורגלנים. "יש לי חוש ריח נפלא. חוש ריח טוב, טוב מדי שזה רע כי אני מריחה כל דבר. גרבים מסריחים של מי שיושב בקדמת האוטובוס כשאני בסופו. סנדוויץ' עם פסטרמה בתיק של מי שעומד לפני בתור....אני מריחה הכל. פריחה לפני תחילת האביב, גשם יומיים לפני שהוא יורד, שן שהחלה להרקיב בפה של מי שצוחק אלי בנעימות..." חוש הריח המפותח שלה הוא נושא עקבי בספריה של גלבץ והיותו כל כך מפותח גורם לנו לעיתים לתחושה שהכותבת היא אשה 'מכשפה' כמו הנשים המכשפות, הלוחשות, המתקשרות, החוזות, זה לא לחלוטין מופרך כי את המוות שלה היא לגמרי חוזה.

היא נותנת בספרה מקום נרחב לרופאים, לניתוחים, לבית החולים, להקרנות, למרתפים המקפיאים, היכן שמנסים ללא הפסקה לתקן את הגוף החולה שלה. "אני אוהבת לעשות רושם טוב על הרופא ובוחרת את תחתוני בקפידה כשאני בדרך לביקור פוסט ניתוח אצלן, שיתרשם ויבין שחשוב לשמור אותי ואת תחתוניי בחיים לעולם ועד. הרופא שלי חותך אותי ומחרמן אותי בו בזמן. איזה מין רעיון זה להתחכך באדם פנים וחוץ" סוד הקסם של הספר הוא הנגיעה בכל. אין אזורים מוסתרים. אין נושאים שלא דנים בהם. אין הסתרה של רגשות, של תשוקות, של מאווים, או של דעות. כל הנושאים מדוברים. כל הרגשות גלויים. גם אלו הפחות סקסיים. גם הפחות הרואיים. כל הרגשות גם הקטנוניים והמתחשבנים והכועסים וגם האוהבים והגאים והאופטימיים.

יש משהו משונה בקריאה של ספר כשהסוף שלו ידוע מראש. זה לא קל לקרוא על מישהי שרוצה כל כך לחיות ואתה קורא ויודע. הידיעה הזו מלווה את הקריאה ולא ניתן להתעלם ממנה. זהו ספר נפלא.

מו"ל: חרגול , מודן עריכה: אלי הירש 166 עמ' מודפסים