שנים טובות/ מאיה ערד
לאה צוקרמן היא גיבורת רומן המכתבים הזה. היא נולדה ברומניה בשנת 1942 ובהיותה בת 8 עלתה משפחתה לישראל. היא לומדת בסמינר למורות ונשלחת ללמד אי שם בעיירת פיתוח בדרום הארץ. היא סובלת שם מאוד. אולם שם היא אף פוגשת שם את אריק קצין צעיר ונשוי. בשלב מסוים ההיכרות הופכת לרומן סודי. מדובר בקצין צה"ל נשוי וביפיפייה רווקה. אולם מסתבר שבישראל כמו בישראל אין סודות. הרומן הזה נקטע כשאריק נפצע ושלאה נשלחת ללמד באמריקה. את כל המידע הזה אנו לומדים מברכת השנה הטובה שלאה שולחת לחברותיה בסמינר. כל שנה משנת 1966 ועד שנת 2016 היא תקפיד לשלוח את השנה הטובה השנתית שלה לכל חברותיה. וכך מתגלה לפנינו סקירה של חיים שלמים. השינויים הענקיים שקורים בפרק הזמן הקצר יחסית, מתווכים לנו דרך עיניה של לאה צוקרמן. המכתבים האלו מורכבים מכמה שכבות, ודרכם אנו לומדים להכיר את לאה ואת המורכבות שלה. לאה שולחת מכתב אחד לכל החברות ואז למירה שאותה היא מחשיבה כחברתה הטובה היא מוסיפה את התוספות המספרות לנו את האמת על חייה. או יותר נכון את חייה עם הרבה פחות פילטרים. לאה מציגה לחברותיה מהסמינר מצג של חיים שמחים מאושרים ומלאי רווחה. היא אינה מסתירה את הקשיים והמהמורות שצצות בחייה אולם היא תמיד מציגה אותם כמשהו זניח, מינורי, איזו סערה קטנה שהאדוות שלה בקושי מורגשות. בחלק שהיא מציגה למירה היא כבר מספרת יותר, משתפת יותר, גלויה יותר. ומה שאולי היה נדמה לנו כדבר מה קטנטן מתגלה כסערה לא לגמרי קטנה ואולי אפילו גדולה למדי. לאה מצליחה למצוא את עצמה במרכז של כמה שערוריות. אולם ייאמר לזכותה כשגם כשהיא נמצאת עמוק בתוך מצב לא פשוט ואפילו קשה היא מצליחה לצאת ממנו. היא מצליחה בכוחותיה שלה "להישאר עם הראש מעל המים". לפרנס את בניה ואת עצמה ולהתמודד עם התקופות הקשות. לאה שהוגלתה לאמריקה בגיל צעיר ושלא ממש הצליחה להתחבר עם בנות הסמינר. הלאה הזו נושאת עמוק בליבה את האתוס הציוני. הן כמורה לעברית והן כמתווכת נדל"ן מה שהיא תעשה בסופו של דבר רוב חייה. בשני המקרים הללו היא שומרת על הגחלת של ציונות וישראליות. וזאת למרות ואף על פי שהיא מעולם לא קיבלה יחס טוב מידי מהאנשים בארץ. לא מהנשים ולא מהגברים. רומן המכתבים הזה הוא סיפור מתעתע לגמרי. מפתיע ומורכב. הוא מתעתע בעיקר בגלל הדרך בו הוא "לוכד" אותנו הקוראים. החצי הראשון של הספר בו לאה מגיעה לאמריקה ומתחילה לעצב את החיים שלה. ואי אפשר שלא להרגיש אליה אמפטיה מהולה גם בהתפעלות, החודשים הראשונים שלה לא היו קלים ואיש לא חיכה לה באמריקה. ולמרות זאת היא הסתדרה, היא ממש הסתדרה. ומצאה את מקומה ועיצבה את חייה. היא אומנם מלהגת הרבה מאוד על השנים הראשונות ואפילו מסיחה את הדעת מרוב להג. עד שקשה לנו ממש להרגיש איזה שהוא רגש של התפעלות ממנה. היא באמת מצליחה להתיש אותנו. ועדין כל ההתשה הזו לא יכולה לטשטש את זה שהיא הצליחה לארגן לעצמה חיים. מצער כמובן שמסתבר שחייה היו סוג של שקר. ושמי שהיא בחרה לעצמה כבעל שיטה בה. הוא אף דרדר אותה ואת שני הבנים למצב של עוני קשה. עד כמה היא הייתה ענייה ונזקקת, אנו נגלה רק בסוף. אולם גם כשהיא כותבת את המכתבים פעם בשנה לחברותיה, האופטימיות שלה והאמונה שלה בדרכה, בעתיד, ביכולות שלה, הם משהו שכדאי לשים אליו לב. אין ספק שניתן ללעוג לדמותה של לאה צוקרמן אפשר ללעוג לה ולזלזל בה, על האופטימיות האינסופית שלה. על כך שהיא שוב ושוב "נופלת בפח". שוב ושוב היא מוצאת את עצמה עם גברים שלא באמת טובים לה. אולם מי אנו שנשפוט מה טוב ומה לא טוב. אין ספק שבמסגרת החיים שקרו לה היא ניסתה מעומק ליבה לעשות את הכי טוב שהיא יכלה. היו לה שני בנים שהיא הייתה חייבת לפרנס ולהאכיל לדאוג להם. ללימודים ולחיים כמה שיותר טובים. לאה היא אדם הרבה יותר חזק ממה שאולי נדמה לנו לאורך תחילתו של הספר. הרבה יותר חזק, הרבה יותר מורכב. השליש האחרון של הספר הוא הטוב ביותר. הוא ממסס לנו את כל הספקות שלנו וחודר לנו עמוק לנשמה. מאיה ערד הנפלאה והכישרונית נותנת לנו תשורה בשליש האחרון של הספר ולרגע אחד הבדיון והמציאות נפגשים ונארגים זה בזה. לאה צוקרמן משתתפת בסדנת הכתיבה של מאיה ערד, מה שהזכיר לי מיד את הסרט הבלתי נשכח "דלתות מסתובבות". ומה שבטוח הוא שאם מאיה ערד פותחת סדנת כתיבה בישראל אני מצטרפת (בבקשה תשמרי לי מקום). ספר נפלא, לוקח לנו זמן להבין שהוא נפלא אל תתייאשו ממנו ורוצו לקרוא.
מו"ל: מודן, חרגול 355 עמ' מודפסים