המחסום/ אלעד וינגרד

הקריאה בספר המחסום מעיקה מן הסתם בדיוק כמו שעמידה במחסום מעיקה.  אולם זו מועקה שתופסת את הקורא באחיזה שמשאירה אותו כמעט בלי אויר אבל גם בלי יכולת להתנגד. הספר מושך את הקורא אליו בעלילה שהיא לכאורה מונוטונית ויחד עם זאת מרתקת. נדמה שאני הופכים להיות הזבובים שעל קירות המחסום. אנו נחשפים לשגרת חיים של חיילים, שמיצגים חלקים של החברה הישראלית. אלו לא חיילי סיירת נבחרת. לא היה צריך מן הסתם לעבור מיונים קשים על מנת להגיע ליחידה הזו. ויחד עם זאת, זו יחידה של לוחמים שעוסקים בעבודות שעליהן נשענת תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. הם אומנם אינם בסיירת או יוצאים למשימות מסוכנות. אולם  העמידה הזו במחסום המתבצעת בלב השטחים, היא ללא ספק שרות מסוכן. מייגע ומסוכן. עמידה במחסום משמעותה  להיות חשופים כל הזמן לאנשים שלא רוצים את טובתך בלשון המעטה. לא קל להיות במחסום זוהי עבודה מונוטונית של משמרות שחוקות. ללא טיפת עניין ועם יכולת שליטה על עשרות תושבים. אזרחים מן השורה. אנשים מבוגרים מהם, משכילים מהם, עניים מהם. אל מול העבודה היומיומית השוחקת עד בלי די במחסום מתמוססים כמעט לחלוטין כל הדעות. כל האמונות. וגם כל הערכים של אותם חיילים שמאיישים את המחסום. הכל הופך להיות תהליך של הישרדות. גיבור הספר הוא יונתן שמכונה בפי כל יעלי. הוא מכונה כך על שם חברתו. חברתו לשעבר. הם נפרדים די בתחילת השרות שלו. המעבר של יונתן למסגרת צבאית לא הטיבה עמו כלל. הוא שמגיע מהתיישבות העובדת. מהמושב. מושב שבו הצבא הוא לא סתם עוד דפוס חיים, אלא האתוס השולט והבלתי נתון לערעור.   יש במושב הרבה   לוחמים. אבא שלו השתתף במלחמת יום הכיפורים. השכנים שלהם, האבות של החברים שלו, האחים הגדולים. האתוס הצבאי עדין שולט בישוב שלו במלוא תפארתו. הזמן המתואר בספר הוא אמצע שנות התשעים, היישות הצבאית היא עדין לא משהו שניתן להתנגד לו. שרות צבאי הוא משהו שעושים ללא התלבטויות וללא סימני שאלה. לא מתחמקים ממנו. ואם מתחמקים ודאי שלא מדברים על זה. ובטח לא מתפארים בזה. יונתן או יעלי בפי חבריו, בדיוק עונה על הטיפוס שאם הוא היה צריך להתגייס היום יש סיכוי שאולי הוא היה מחליט לא להתגייס. או שהיה מוצא את עצמו בתפקיד פקידותי כזה שיוצאים בו הביתה כל יום. אבל השנה 1994 בחור ישראלי נורמטיבי עדין לא מעז להציע שאולי השרות הצבאי לא מתאים לו. הוא לא נימצא שם לבד במחסום. הוא מוקף חיילים כמוהו. שכל אחד מהם הוא אישיות אחרת. ועם דעות וחלומות אחרים. ניתן למצוא שם קשת של טיפוסים. החייל שמאוד רצה ללכת לסיירת מובחרת ולא התקבל. ההוא שרצה להיות בכיר במודיעין ומצא את עצמו במחסום. ההוא שלא היה איכפת לו כל כך לאן הוא ישובץ - רק שיהיה עם חברה טובים ושיהיה לו מעניין. אף אחד מהחיילים המאיישים את המחסום לא שמח להיות שם. איש מהם לא מרוצה. וכולם היו מעדיפים להיות בכל מקום אחר - רק לא שם. הדמות הטראגית היא דווקא דמותו של המפקד שלהם "הנאצי" הם כינו אותו בינם לבין עצמם. האיש לא הפסיק לרדות בהם.   לאורך כל הטירונות, איפה שאפשר היה להקשות הוא הקשה. הוא לא הניח להם לרגע גם כשהטירונות נגמרה. כל הזמן הוא רצה שהחיילים שלו יהיו הכי טובים, הכי קרביים, הכי חזקים. נראה היה שהוא עצמו לא נמצא במקום שבו הוא רוצה היה להיות, גם הוא מתוסכל, לא מרוצה, והיה רוצה יותר ממה שעכשיו. לאורך הספר כולו אין שום מנוחה מהאישיות שלו. הוא לא מתפתח והוא לא משנה את תדמיתו. הוא ודאי לא מתרכך. לעומתו החיילים במחסום  - ניתן ממש להרגיש את השינויים שהם עוברים. את השחיקה שלהם. את הוויתור שלהם על העקרונות שרק לפני כמה חודשים נדמה היה להם שהם יצוקים בברזל. את האוכלוסייה שעוברת במחסום אנו מכירים רק בהקשר של החיילים. הספר לא מתעכב עליהם. על התחושות שלהם. זו ודאי החלטה מודעת, שגם מדגישה אף יותר את הניכור ואת המיאוס של החיילים במחסום. מדובר על אנשים צעירים מאוד שמוצאים את עצמם בעמדת כוח אל מול אוכלוסייה אזרחית שבחלקים ממנה עוינת מאוד. למרות שהספר וגיבוריו נמצאים במיקום פיזי מאוד משמעותי סוג של נקודה שפיצוץ הכי קטן בו עלול להבעיר אזור שלם. ועדין ההתרכזות היא בחיילים עצמם. היחיד שאנו מכירים מעט יותר זה את רמי בעל המאפיה, רמי מביא להם בכל מעבר שלו במחסום פיתות חמות וחומוס טרי, ומאפים טריים,  ובכלל מפנק אותם בלי די. חל איסור מוחלט כמובן לקחת משהן מהעוברים במחסום. וכמובן שיש חיילים שמתנגדים לכך מעומק ליבם. אולם ככל שהזמן במחסום חולף לאט לאט. כל המעצורים והמחסומים פשוט מתמוססים. הפיתות החמות האלו הם אולי האחיזה האחרונה שלהם בתחושה של בית.הספר הזה מתאר בשפה קצבית שגרת חיים קשה עד מאוד. ומתאר בצורה רגישה עד מאוד את מערכות היחסים הנרקמות בין הדמויות. ונדמה לי שאת התיקווה ניתן למצוא בדיוק בתוך מערכות היחסים. בתוך כל הריקנות והמאבק ההישרדותי, בתוך כל הכאב והכעס – משהו בכל זאת שורד, משהו מחלחל. החברות, היכולת לגבות אחד את השני, היכולת להיות שם אחד עבור השני – כל אלו הם הניצחון הקטן והחסד שמאפשר להביט קדימה. ניצחון האחווה ויש בזה חסד. מו"ל: עם עובד.      מס עמודים: 407