אין ספק שהסיפור הזה מספק לנו הצצה אל תוך הפער הגדול בין המציאות לבין הדמיון. בין המציאות כפי שהיא קרתה, התחושות שחשנו בזמן אמת, לבין מה שמספרים לנו שקרה ואפילו בין מה שאנו מספרים לעצמנו שהתרחש. יחיאל בן הקיבוץ ומנהל הארכיון של קיבוץ שדות, מגיע לרגע של הארה חדה כאשר בזכותו של אופיר הוא מבין שהפייסבוק מלא בקבוצות של מי שהיו מתנדבים בקיבוץ. ולאחר שיטוט מהיר בקבוצות הללו, עולה בו תובנה שעד אותו רגע הוא כלל לא הבין אותה: "במשך כל השנים אנחנו ראינו בהם קרקס נודד, ובעצם – אנחנו היינו הקרקס" הסיפורים על המתנדבות בקיבוץ הפכו לסוג של סיפורי פולקלור בתודעה הישראלית, נראה שבשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת לכל אחד היה איזה סיפור מתנדבת משלו, גם אלו שכף רגלם לא דרכה בקיבוץ מעולם. הסיפורים היו רק על מתנדבות אם כי שיטוט מהיר בקבוצות מראה שמספר המתנדבות והמתנדבים היה שווה למדי, זה לא שהיו יותר מתנדבות נשים ממתנדבים גברים. אבל בשנות השבעים שום אשה לא הרשתה לעצמה להתרברב על כיבושים מרובים, או אפילו על כיבוש יחיד ועוד של גוי. וכך נשארנו עם סיפורים על מתנדבות שכולן מסתבר היו מן אמזונות יפיפיות ליברליות באופן מעורר השתהות וכל היופי והליברליות האלו התקיימו במטרה להעביר את לילותיהן בחברתם של גברברים ישראלים מסוקסים. "המתנדבת" הוא רומן שמנפץ כמה מהקלישאות היותר נפוצות. מירה היא מתנדבת בקיבוץ שדות, היא המתנדבת היחידה בקיבוץ הזה ויכול להיות שהיא בעצם המתנדבת היחידה בארץ. תופעת המתנדבים התמוססה כמעט לחלוטין עם משבר הקיבוצים בשנות השמונים, והסכסוך הישראלי הפלסטינאי כשישראל הולכת ומאבדת את אהדת העולם שעוברת בכלל לצד השני. מירה ביקשה להתנדב בקיבות שדות. היא מסבירה את הרצון הזה בהיותה בתה של ורה אוברג, מי שהייתה מתנדבת בקיבוץ בסוף שנות השבעים. היא מספרת להם שאימה נפטרה, וכמחווה לאם היא מעוניינת להתנדב בקיבוץ שלהם. מה שהיא לא מספרת הוא שבסוף ימיה ורה סיפרה לביתה שאביה הוא אחד מארבעה שאנסו אותה בהיותה מתנדבת בקיבוץ. הארבעה הם קמחי, חנוך, אחד מהתאומים פז, ורמי. כולם חברי קבוצת אלומה שבקיבוץ. רמי גליק, הוא מי שמצליח להביא את מירה לקיבוץ. הוא הרוח החיה שמסתתרת מאחורי ההצלחה הזאת. למירה אין ממש מושג שזו הייתה משימה קשה כל כך. מירה המתנדבת והדמות הראשית ברומן הזה, היא טיפוס לא מאוד בהיר. אנחנו לא מצליחים לרדת לגמרי לעומק אישיותה, אם כי שאין ספק שהיא עוברת התפתחות משמעותית בשהותה בקיבוץ. בתחילת שהותה מתגלה לנו אשה לא מאוד צעירה ודי חסרת ביטחון, לא לחלוטין סגורה על חייה, ומי שמותה של אמה שהייתה דמות דומיננטית ביותר עבורה, השאיר אותה די בודדה בעולם. למירה יש אהוב בעיירה בשוודיה בה היא גרה. אהוב נשוי ובעל משפחה. אולם הם מנהלים את הקשר בניהם שנים רבות עוד מאז היותה תלמידת תיכון. רק הנסיבות השונות הם שהביאו את אהובה של מירה לחיות עם אשה אחרת. בהיותה בקיבוץ מירה מבינה אם כי באיחור שהיא הרה, ושהילד שהיא נושאת הוא של אהובה הוותיק. בקיבוץ מי שמקבל את פניה ונדלק עליה הוא אופיר הבן המאומץ של רמי גליק. לא ברור אם אופיר דלוק על מירה האשה בשר ודם, או על מירה המתנדבת. מושג שהזין את חלומותיו של אופיר במשך שנים רבות. בכל מקרה אופיר מנסה להיות המושיע של מירה בהתנהלותה בקיבוץ ובחיפושיה אחר האמת. אולם מי שבאמת תושיע את מירה היא לא אחרת מאשר עמליה גבעון, רכזת התרבות המיתולוגית של קיבוץ שדות. עמליה היא מדור ההורים של קבוצת אלומה המדוברת, היא נמצאת בסוף ימיה, הסרטן נוגס בגופה ללא רחם וחודשי חייה ספורים. רמי הוא מי שעושה את השידוך בין עמליה למירה. עמליה זקוקה לעזרה היא חייבת מישהו שיתגורר עימה ויטפל בה, היא כבר חלשה מידי כדי לדאוג לעצמה. מי שהיה בן זוגה ואבי בנה עזב אותה לאחר שחנוך בנם נהרג במלחמה. היא לבדה בביתה שבקיבוץ ומירה היא הפתרון. הקשר בניהן הולך ומתחזק. הקשר הזה מזין את שתי הנשים הללו באופן כזה ששתיהן יוצאות ממנו חזקות יותר נחושות יותר ונינוחות יותר. לא מכל האנסים מירה תוכל לקחת דגימה. אחד כבר נהרג בקרב. עמליה היא אשה מיוסרת עם כי היא מלאת ביטחון עצמי ואחת כזאת שיודעת להזיז עניינים, היא אף יודעת בדיוק כיצד להתנהל בקיבוץ, דבר אי אפשר להסתיר מעיניה גם כעת שהיא בסוף ימיה. כאשר מירה מתעמתת בחממה עם קמחי, מנהל הבוסתן המיתולוגי, מי שהקים את הבוסתן ואת החממה וייסד ענף חדש ומוצלח במשק, קמחי שבעצמו הוא אחד מחברי קבוצת אלומה ואחד מהארבעה שיכולים להיות אביה של מירה, כאשר מתרחש העימות בין מירה לקמחי בחממה עימות שבו קמחי מסיים את חייו, מי שבאה לקחת את מירה חזרה הביתה זו עמליה. מירה אומנם מספרת לה את כל מה שצריך אבל עמליה כבר מבינה די הרבה בעצמה. למרות שלפנינו נפרש סיפור לא פשוט ודי מורכב של ילדה שנולדה כתוצאה מאונס. למרות זאת הסיפור לא גורם לנו לבוז או אפילו לסלוד מהדמויות המדוברות. הרומן מצליח להחזיק את כל הקצוות כולם. הוא מצליח להעביר לנו בצורה ברורה למדי את אופיו של האקלים התרבותי של אותה התקופה. לא בטוח אם העבריינים עצמם מודעים לגמרי לעבירה שהם ביצעו. הפרק האחרון בספר, שכולו כתוב מתוך השרעפים של עמליה, מהווים סגירה קסומה ומלהיבה לרומן הזה.