שנת המנוחה והמרגוע שלי/אוטסה מושפג
הגיבורה חסרת השם של "שנת המנוחה והמרגוע שלי" היא צעירה לבנה יפיפייה החיה לבדה בנו-יורק. היא מתגוררת בדירה שווה למדי, בבניין עם שוער. היא סיימה את לימודיה האקדמאיים לא מאוד מזמן ועבדה בגלריה אופנתית במנהטן עד תחילת האירועים המתוארים בספר. היא אשה צעירה מבוססת למדי וזאת בעקבות מותם של שני הוריה והיותה בת יחידה. היא בודדה מאוד. חברתה היחידה 'רווה' הייתה שותפתה לחדר בזמן לימודיהם בקולג'. יש לצעירה שלנו גם אקס מיתולוגי "טרבור" שהוא בעצם האקס היחיד שלה. טרבור מעולם לא התייחס אליה יפה מידי וההנאה הכי גדולה שלו הייתה לקיים עמה יחסי מין בעיקר בפה ועדיף כשהיא ישנה או לפחות עושה את עצמה כישנה. למרות מערכת היחסים המעוותת למדי נדמה שהגיבורה שלנו כרוכה אחריו באופן כזה או אחר.
אנו פוגשים את הגיבורה חסרת השם שלנו כשהיא מחליטה להיכנס לשנה של שינה. היא מעוניינת להעביר את השנה הקרובה כשהיא ישנה, היא יכולה להרשות לעצמה שנה שכזאת בזכות הכסף שירשה עם מות הוריה. אביה היה מדען מפורסם ומוערך למדי ואמה הייתה יפיפייה אלכוהוליסטית שמצאה את עצמה בהריון ומחויבת להתחתן עם גבר שלא אהבה לא הכירה ולא היה להם דבר במשותף. היא לא חוותה מהוריה שום רגשות או יחסים או משהו. הייתה אשה שטיפלה במשק הבית ובישלה. היא לא באמת הכירה את הוריה ולא זכתה מעולם באהבת אם או אב. בגלריה בה היא עובדת השעות הכי טובות שלה הם כשהיא מוצאת את עצמה ישנה בארון שרות בזמן הפסקת צהרים. היא מפוטרת בשלב מסוים כאשר הפשלות שהיא עושה עולות על ערכה כעובדת. היא עוזבת בזמן שמוצגת בגלריה תערוכה של אמן בשם פנג שי, שעיקרה היה פיחלוץ כלבים. זו תערוכה שגורמת לה לתחושת בחילה.
כדי שתוכל לישון שנה שלמה היא מוצאת בספר הטלפונים פסיכיאטרית בשם ד"ר טאטאל, שמשמשת כפרודיה לכל תעשיית התרופות והכימיקלים בעולם. ד"ר טאטאל ממלאת אותה במרשמים לתרופות ללא שום בקרה או עניין. בסיום כל מפגש שכזה היא אף נותנת לה דוגמיות מכל הטוב הזה.
חייה של הגיבורה שלנו הם מסע בתחנות ההתעוררות שלה, כשהיא מתעוררת היא יורדת לפיצוציה מול הבניין שלה המנוהלת על ידי מהגרים ממצרים. היא קונה שתי כוסות קפה מלאות בסוכר ושמנת, מידי פעם היא קונה סוכריות וגלידות ונראה שעל זה התזונה שלה מבוססת. כאשר ד"ר טאטאל משנה לה את סוגי התרופות, היא מבינה שהיא כנראה יוצאת לשיטוטים בעיר – אין לה שום זיכרונות משיטוטים אלו, היא אף מבינה שהיא עושה המון קניות באינטרנט הבית שלה תמיד מלא בקופסאות טייק אווי, במגשי פיצה ובשקיות של מוצרים חדשים.
מידי כמה זמן רווה אף מגיעה לבקרה.
אחד האירועים המרכזיים בספר הוא כשהגיבורה שלנו מוצאת את עצמה מגיעה להלוויה של אמה של רווה. היא ממש נסעה ברכבת והיגיעה לתחנה הנכונה ונסעה עם רווה שבאה לאסוף אותה לבית שלה. וממש הייתה נוכחת בלוויה עצמה.
סיפור הלוויה הזה נשמע כמעט הזוי על רקע החיים שמנהלת הגיבורה שלנו. בזמן שהיא מנסה לישון במיטת הילדות של רווה, היא מנסה לבדוק האם היא מצליחה להיות עצובה או אולי ממש לבכות, היא מנסה להיזכר בהוריה ולחוש משהו שקרוב לעצב, ללא שום הצלחה. היא לא ממש מצליחה להבין איך היא מצאה את עצמה ממש מגיעה פיזית ללוויה הזו והתחושה שלנו הקוראים היא שמתחת לאדישות או הרצון לוותר אולי כן קיימת איזו שהיא דמות שמחכה לגאולה. גם לאורך הספר שזור כל הזמן חוט של תקווה או רצון של המספרת שמשהו ישתנה. שהיא תחזור לדירה שלה והדירה שלה תיראה אחרת, שהיא תתעורר לאחר שנה והחיים שלה יקבלו אופי או מהות אחרים. לקראת סופו של הספר למרות כמויות הכדורים המטורפות שהיא לוקחת היא חווה כמה ימים של אי הצלחה להירדם, היא פשוט לא מצליחה לישון ונדמה שהיא מוצאת את עצמה ערה מספר ימים ברציפות. אין ספק שהניסוי הזה שהיא עושה בעצמה הוא ניסוי שמשאיר אותנו תוהים איך היא בכלל נשארה בחיים?
הספר כולו מלווה באזכורים של אינסוף סרטים וסדרות פופולריים לאותה התקופה ולכל אזכור שכזה יש משמעות. הגיבורה שלה היא לא אחרת מאשר וופי גולדברג, והניגודיות בין שתי הדמויות הללו רק מדגישה כמובן את מקומה האבוד של הדמות הראשית שלנו. הספר מתחיל כשנה לפני הפיגועים של 11/9 ומסתיים לאחר שהמגדלים נופלים. חברתה הטובה רווה שעבדה במגדלים כבר לא תשוב.
"שנת המנוחה והמרגוע שלי" הוא ספר שונה. הוא מעורר עניין ותהיה באותו הזמן. נדמה ששנת השינה שלה היא סוג של פתרון גם אם מוזר או קיצוני לאותה נהנתנות ייתר ששלטה בעיר באותה תקופה. הכול היה גדול מידי, ראוותני ומטורף ותגובתה של הגיבורה שלנו לתקופה ההיא היא פשוט להתכנס לתוך עצמה, להעלם, לא לקחת חלק בחיים האלו. דווקא הטרור שמכה בעיר מסמל לצעירה שלנו שכעת היא כבר יכולה לחזור ולחיות.
מאנגלית: ליה נרגד מו"ל: עם עובד 248 ע'