קר עד העצם/ דניאל וודרל

רי דולי בת ה 16,  חיה עם שני אחיה הצעירים ממנה ועם אמה שכבר כמה שנים אינה מתפקדת. היא לא תמיד הייתה אמא שאינה מתפקדת. אולם שנים של בן זוג בכלא וצריכה קבועה של  קראק כנראה הכריעו אותה. האבא נעלם כבר לפני זמן מה, פשוט יום אחד הוא קם והלך. ריי מחכה לו שהוא יחזור חזרה.  אין לה כסף וגם האוכל עומד להיגמר. הילדים לא אכלו בשר כבר שבועות. המצב לא טוב. ולכן כשמגיע השריף של האזור ואומר לה שאביה נתן את הבית כערבות למקרה שלא יגיע לבית המשפט היא מבינה שהיא חייבת למצוא את אביה, או שגם את הנכס היחיד שיש להם הם יאבדו. היא מבינה שמה שהיא חשבה שהם חיים מורכבים. היה בעצם רק ההקדמה למה שיגיע. הבית שבו רי  אמה ואחיה גרים מוקף בבתיהם של בני משפחת דולי. הם שבט. אבל הם לא שבט כמו שאולי צרוב  לנו בזיכרון הקולקטיבי שלנו. משהו שבטי נחמד נעים, כזה שחוגג חגים יחד ושומר על הילדים אחד של השני. לא, שבט של משפחת דולי שהעיסוק העיקרי שלו הוא בישול קראק לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים כיחסים בתוך המשפחה. רי חושדת שמשהו רע קרה לאבא שלה, היא די בטוחה שהוא מת. אבל לרשויות זה לא מספיק. היא צריכה הוכחה שהוא מת. היא צריכה גופה. אם היא רוצה לשמור על הבית.  אזור גבעות האוזרק אולי מוכר לכולנו בזכות הסדרה הפופולרית בנטפליקס, וגם שם היו רמזים רבים לכך שתעשיית הקראק היא אחת התעשיות המשגשגות באיזור. קראק בתוספת סכסוכים שנמשכים על פני דורות, הרבה נשק מעט  מידי השכלה ומזג אוויר בחורף שבו כמעט שום דבר לא מצליח להגן עליך מהקור, מייצר אנשים קשים. אנשים קשוחים, אנשים מסוכנים. בתוך האקלים הזה ריי מחפשת את אביה.  תוך כדי החיפושים האלו היא חוזרת ומתחברת עם גייל חברתה הטובה. הסיפור של גייל שבגיל 16 מוצאת את עצמה נשואה עם תינוק, מאיר לנו את החיים בגבעות האוזרק מנקודת תצפית נוספת. העלילה הזו  אומנם קורית באמריקה של ימינו אבל באותה מידה זו עלילה שיכלה  לקרות גם בתקופות אחרות. בגבעות האוזרק באמריקה, לא משנה השנה. הדבר היחיד שקובע הוא  לאיזו משפחה נולדת ולמי הנאמנות שלך נתונה. המסע של רי לחיפוש אביה, כמעט עולה לה בחייה. היא חווה אלימות קשה מאוד, רק בזכותה של גייל ובזכותו של הדוד שלה היא שורדת את חווית האלימות הקשה שהיא לא באמת הייתה מוכנה לה, למרות שהיא הוזהרה. אבל ככה זה במקומות האלו. ככה זה שיש סיכוי שאבא שלך היה מי שהלשין. לדבר עם הרשויות, להלשין לגורם רישמי.זה הרבה יותר גרוע מסתם מוות.  על הלשנה אין מחילה. והחטא הוא גם החטא של הדורות הבאים. כל האלימות הזו, כל הצעירים האלו שאינם לומדים, כל המבוגרים האלו שמסתובבים עם נשקים וממיסים את המוח שלהם עם סמים ואלכוהול, כל האנשים האלו חיים בתוך אזור גיאוגרפי יפייפה וקפוא.  כל תיאורי החיים הקשים, האלימות המתפרצת, הסמים כל אלו קורים בתוך נוף לבן קפוא. יפיפה ומסוכן. זה קור שאפשר למות בו בקלות. רי מנסה לדאוג לאחים שלה, היא יודעת שהוא חייבת להאכיל אותם ללמד אותם את מיומיות החיים במקום הזה. היא מלמדת אותם לירות. לירות על מנת להרוג. לירות ככה שהירייה תפגע. זה לא משחק החיים האלו מי שרוצה לשרוד בסביבה הזו חייב לדעת להגן על עצמו בכל דרך אפשרית. רי יודעת את זה היא בעצמה כמעט מתה. הנשים שעזרו לה בסוף הן אותן הנשים שכמעט הרגו אותה. הן לא עוזרות לה מטוב ליבם. באזורים האלו לכל מעשה יש תוצאה. כל מעשה יהדהד עו שנים רבות אח"כ, והאדוות של כל מעשה נשלחות רחוק רחוק ומקיפות עוד ועוד אנשים. ככה זה. אנשים נמדדים לפי המעשים שלהם. לא בשום דרך אחרת. העלילה הזו מפגישה את הקורא הישראלי עם פיסות חיים שונות לחלוטין מהמוכר והידוע לנו. יש משהו כמעט מדיטטיבי בשקיעה בתוך עלילה רחוקה כל כך מהמציאות שבה אנו חיים עכשיו. עלילה שמתרחשת בתוך נוף לבן קפוא. ספר שמצליח ללכוד את תשומת ליבנו עד לסיומה של העלילה. כדאי בהחלט לקרוא.

מו"ל: עם עובד       מאנגלית: אמיר צוקרמן          197 ע' מודפסים