הספר האדום/אסף ענברי
הציפייה שסוף סוף אבין מדוע בדיוק התרחשו הפיצולים בתוך הקיבוצים ומה בדיוק קרה שם באשדות יעקב - הציפייה הזו לא התמלאה. עדין אני לא מבינה לגמרי מה בדיוק קרה ואיך המצב הקצין עד כדי פירוק משפחות. אני כן מבינה הרבה יותר טוב, כמה נורא וקשה זה היה. אין ספק שתיאורי הקרבות בחדר האוכל, המכות, המקלות, האגרופים, המשטמה - התיאורים הללו בהחלט מובנים וגם קשים. בזיכרון התודעתי שלי, היה שם ויכוח אידאולוגי והאנשים באופן בוגר ואחראי ומנומס נפרדו. והנה כאן אני קוראת תיאורים מסמרי שיער על האלימות הקשה. מסתבר שקרבות פוליטיים אכזריים ואלימים הם לא משהו חדש ליישוב בארץ. "הספר האדום" הוא סיפור ששם במרכזו את שלושת הנְפִילִים של השמאל הישראלי. יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה. על מנת לצלוח את הסיפור המרתק והזורם הזה כדאי להצטייד ברשימות ולשרטט מפה או תרשים זרימה, כי אחרת יהיה קשה לצלוח את הספר הזה ללא חזרה אחורנית כל הזמן. זהו ספר שהקריאה בו היא סוג של משחק זיכרון, חייבים לעקוב אחרי הפרטים אחרת עלולים להסתבך בתוך המון פרטים ועלול להיות קשה לעקוב אחרי מערכות היחסים הסבוכות. לא במישור האישי כי אם במישור הקבוצתי, הקהילתי: מי נאמן למי, ומי בדיוק החליף מפלגה, אידאולוגיה, בית או מכונית. קיים כל הזמן מתח בין המציאות והבדיון. ומצאתי את עצמי הולכת ל- Google באופן תכוף למדי על מנת לבדוק אם אכן מה שכתוב שם קרה במציאות. מה בדיוני ומה אמת? זה לא שלא יצא לי מעולם לקרוא רומנים היסטוריים, כאלו שמבוססים על אירועים שקרו במציאות. אולם מעולם לא חוויתי סוג כזה של חוסר התמצאות. זו תחושה מוזרה למי שנדמה לה שהיא מכירה את ההיסטוריה הלא מאוד מאוד רחוקה של ההתיישבות בארץ ישראל. ועדין הקריאה ברומן הזה הכניסה אותי מדי פעם לתחושות של חוסר אוריינטציה. אולי זה נובע מהפער בין מה שחשבתי שאני יודעת, לבין מה שסופר לי. אין ספק שנדהמתי מהמשיכה העזה המייסרת והבלתי מתפשרת לברית המועצות. תמיד ידעתי שהייתה כאן חיבה עזה ל"אמא רוסיה", כאשר כל קשר בינה לבין המציאות האכזרית במעצמה הקומוניסטית היא מקרית לחלוטין, אולם לא הייתי מודעת עד כמה הייתה כאן ממש מלחמת דעות. ההזדהות המוחלטת של משה סנה עם רוסיה עם האידאולוגי ועם הסירוב הטוטאלי להכיר במציאות הקשה של החיים תחת המשטר הרוסי תחת השלטון הטוטליטרי שהתעלל באזרחים. המציאות הזו הפתיעה אותי. הרצון להיות שייכים לגוש המזרחי, הציפיה, שלא לומר הכמיהה, למלחמת עולם שלישית והציפייה לבואם של הרוסים שיכבשו את הארץ הזו. ההשתוקקות להיות חלק מהגוש הזה, השתוקקות עזה שמסתבר שהייתה נחלתם של לא מעטים, הייתה חדשה לי. הספר מפרט לנו את מסלול חייהם של שלושת האישיים האלו, אולם הוא אינו הופך אותם לסוג של דמויות מופת, או לאנשים שהם משכמם ומעלה מעל כל האנשים האחרים. אלא הוא מתייחס אליהם בגובה העיניים, מאניש אותם לחלוטין לדרגות של בני אדם רגילים: רגזנים, שומרי טינה, קטנוניים, קנאים, אפילו עצלנים לעיתים, עקשנים. הפיכתם לבני אנוש רגילים הופכת את הרומן של ענברי לספר זורם וארצי יותר. רומן שנוסף לכל פשוט כיף לשקוע בו. הוא משרטט לנו באופן ברור ועקבי איך משה סנה הפך מאיש טיפוחיו של בן גוריון מי שהיה ראש המפקדה הארצית של ההגנה ראש המוסד לעלייה ב', איך האיש הזה הפך להיות האיש שמעריץ את סטלין ומאשים את הציונות על הפיכתה לכלי בידי האימפריאליזם האמריקאי. ובמילים אחרות האיש הפך ללא רלוונטי. אף אחד משלושתם לא יוצא ללא פגע מכתיבתו המושחזת של ענברי, את מאיר יערי הוא מציג כמי שגנב את הנאום הכי טוב שלו מאחיו הבכור, וגם ככזה שכשעשרות שנים לאחר מכן פונה אליו אחיו ועושה מחוות גדולות על מנת ליישר את ההדורים בניהם, יערי לא מצליח להתעלות לדרגת הגבוהה הזו של הסליחה ונשאר אדיש למחוות שלו. ואת טבנקין הוא הופך לדמות כמעט נלעגת בסוף ימיו כמי שכרוך נואשות אחרי אשה צעירה ואשר איבד כל עניין בכל דבר אחר. עוד פרק שלא סופר מספיק או שמרכזיותו לא מספיק מובהרת בזיכרון הקולקטיבי הוא הפלמ"ח. אשר לפי הספר האדום היה ארגון משמעותי ביותר בתולדות הקמת המדינה וחבריו היו מעבר להיותם לוחמים, הרי שהתנהלותם לפי הספר האדום מזכירה יותר כת חזקה ומניפולטיבית, כזאת שדאגה מאוד לחבריה והתקשתה לקבל מרות מבחוץ. לפלמ"ח מסתבר היה מקום מרכזי ביותר בהתרחשויות ובהִתְעַרְבְּבוּיות השונות שקרו כאן ערב הקמת המדינה. דוד בן גוריון נמצא אף הוא ברקע הסיפור ואחד הדמויות המוזכרות כאן לאורכו ושיש לו בהחלט משקל. גם דמותו מואנשת במובן שהיא אינה דמות מורמת מעם. כולם כאן הם דמויות בשר ודם עם מאווים וקנאות ופחדים. אולם דוד בן גוריון כן מקבל כאן תוקף של "מבוגר אחראי" ולו רק בגלל שאינו דמות מרכזית בסאגה הזו. הספר האדום הוא ספר עם עלילה זורמת ומרתקת, הוא ספר שממפה לנו את מפת ההתרחשויות שקרו כאן לפני ותוך כדי הקמת מדינת ישראל. אין ספק שיש כאן נקודת תצפית מסוימת ומישהו אחר יכתוב את אותם הדברים באופן אחר. אבל כל עיסוק בהיסטוריה, כל תזכורת לנס הזה שנקרא הקמת מדינת ישראל - הוא מבורך. רוצו לקרוא.
מו"ל: ידיעות אחרונות 288 ע'