כבר שלוש שנים קוראים לו נוח. לפני שאמא שלו עזבה הוא היה בירד. זה היה שם החיבה שלו ועד גיל 9 כולם קראו לו בירד. עד לפני שלוש שנים אבא שלו היה מרצה באוניברסיטה, אמא שלו הייתה משוררת, שבילתה עם בירד המון שעות. היא בכלל הייתה בבית. הם גרו בבית עם גינה. ואמא שלו לימדה אותו המון על צמחים. אבל לפני שלוש שנים אמא שלו עזבה את הבית. ועזבה אותו ואת אבא שלו. ונעלמה. אבא שלו כבר לא עבד כמרצה באוניברסיטה, עכשיו הוא עבד כספרן זוטר, במשך הרבה מאוד שעות, עם שכר נמוך. והם כבר לא גרו בבית שלהם, הם גרו בדירה במעונות של האוניברסיטה בקומה העשירית, עם מעליות שהתקלקלו תדיר. לבירד היו תווי פנים שקצת הזכירו את אמא שלו. אמא שלו הייתה לגמרי אמריקאית אבל ממוצא סיני. כל האנשים ממוצא סיני נחשדו כאנשים שאינם נאמנים לאמריקה. אמריקה בסיפור הזה היא לא האמריקה המוכרת לנו. זו אמריקה אחרת, אמריקה שעברה משבר כלכלי מהגדולים שאי פעם היו בה. איש לא ממש יודע מה קרה ואיך המשבר הזה התחיל בדיוק. אבל זה היה משבר קשה מאוד. לא היה כסף, לא היו עבודות, לא היה מה לאכול. הלימודים באוניברסיטאות הופסקו. החיים הופסקו. היו ביזות, היו מהומות , הייתה אלימות, הפרות סדר, ורעב גדול. החיים היו מפחידים. הכאוס שלט בכל. חיפשו אשמים למשבר. האשמים היו האחרים. האסייאתים. הסינים. סין הואשמה במשבר הזה. נמצא האשם. המוני אנשים עם תווי פנים סינים חיו באמריקה. הם היו אמריקאים. אולם תווי הפנים הסינים שלהם חרצו את גורלם. הם היו בסכנה תמידית. אמריקה לאט לאט יצאה מהמשבר. אבל היה מחיר ליציאה הזו ממשבר. האזרחים בעלי החזות הסינית שילמו מחיר כבד. אבל כל תושבי הארץ שילמו מחיר כבד. המחיר היה החופש. אמריקה כבר לא הייתה מעוז הדמוקרטיה הגדול. עכשיו אמריקה הייתה אובססיבית למילוי אחר החוק של "שימור ערכי התרבות והמסורת האמריקאים" נכתבו חיבורים על החוק הזה, שרו לו שירים, דאגו לו טיפחו אותו, נשבעו לו אמונים. החוק הזה אמר שיש דברים אסורים. יש המון תכנים אסורים. אז נכון שעדין היו ספריות, אבל מאות ספרים הוצאו מהם. ספרים שלפי השליטים החדשים של אמריקה, היו ספרים פוגעניים. הם פגעו בערכי התרבות והמסורת האמריקאיות. אז נאסר לקרוא אותם. זה היה עולם מוזר, לכולם הו טלפונים וכולם גללו בהם ללא הרף. אבל אלו היו טלפונים עם צנזורה, לא כל התכנים נראו בהם. זה היה עולם שבו אם רק היה שמץ של חשד, שאולי במשפחה מסוימת ההורים לא לגמרי שומרים על ערכי התרבות האמריקאים אז הגיעו אנשים עם המדים והנשק ופשוט לקחו להם את הילדים. בלי שום אזהרה, בלי שום הסבר, פשוט יום אחד נכנסו למשפחות האלו הביתה ולקחו להם את הילד. היו כל מיני הבטחות שאם הם יתנהגו באופן מסוים אולי יחזירו להם את הילד. וכמובן שאסור להם היה להתלונן כי זה היה מבטיח שהילד לא יחזור לעולם. אבל גם לא היה באמת למי להתלונן. המשטרה, הממשלה, האנשים האלו שהיו אמורים לעזור להם. הם היו אלו שלקחו להם את הילדים. מסתבר שהיו מאות אלפי ילדים כאלו. היו המון דברים משונים באמריקה שבירד גדל בה. הוא לא שם לב כל כך לדברים האלו. אבל כשאמא שלו עזבה ולו התחילו לקרוא נח, הוא יותר שם לב לכל מיני דברים. מאוחר יותר כשנוח יסע לחפש את אמא שלו ויגיע לנו-יורק הוא יראה ברחוב אישה סינית הולכת לה לתומה ואז מגיע איש לבן ופשוט נותן לה אגרוף בפנים ומפיל אותה למדרכה וממשיך לבעוט בה. ומה שקורה הוא - שלא קורה כלום. אף אחד לו אומר לו להפסיק. אף אחד לא מגן על האישה הסינית, אנשים לא מתגודדים סביבם ומנסים לפסיק את האלימות האיומה הזו. הוא פשוט מכה אותה והיא שוכבת שם מוכה אולי מתה, ולאף אחד לא איכפת. נח כשהוא רואה את הסיטואציה הזו ומבין שגם לו יש תווי פנים לא לגמרי מערביים, והוא מבין שיש סיכוי שמישהו יכול להתנפל עליו. והאימה שמשתלטת עליו היא נוראית. בכיתה שלו הייתה ילדה, שלקחו אותה מההורים שלה. שמו אותה במשפחת אומנה. היא כבר החליפה כמה משפחות. היא לא הסכימה לשכוח את ההורים שלה ולא הסכימה להתחנך לפי הערכים שניסו לתת לה בכל משפחות האומנה שלה. הילדה הזו גם סיפרה לנח על אמא שלו. היא אמרה לו שאמא שלו מרגרט מיו, היא משוררת מפורסמת ומילות השיר שלה משמשות כהשראה לכל המוחים, המורדים, האנשים האמיצים שמנסים בכוחם הדל להתנגד לממשלה הדרקונית ששולטת בהם. שמגבילה אותם, שמאיימת עליהם, ששללה להם את החופש ואת הזכות ללמוד ולצבור ידע.
אחרי שלוש שנים נח יקבל אות חיים מאמא שלו, הוא יצא למסע על מנת למצוא אותה.
יש רגעים של אופטימיות בסיפור הזה. הוא מעניין , הוא עצוב, הוא אומנם לא מראה מדוייקת לתהליכים שקורים כאן, אבל עוד קצת וגם אנחנו נהיה שם. לגמרי אפשר לקרוא את הספר הזה כקריאת אזהרה.
מו"ל: אחוזת בית מאנגלית: סמי דואניאס 373 ע' מודפסים