top of page
  • Karen Agmon

סוף הרומן/ גרהם גרין


אנו בלונדון והשנה היא 1946, המלחמה נגמרה אולם היא עדין נוכחת בחיי היום יום. מוריס בנדריקס הוא סופר לא כושל אולם עדין רחוק מהצלחה גדולה, או הצלחה בכלל. אולם ב18 החודשים האחרונים הוא לא מצליח לכתוב בכלל, אהובתו הנשואה נטשה אותו. שרה אהובתו נשואה להנרי פקיד ממשלה. במסגרת המחקר שהוא עשה על חייהם של פקידים הוא הכיר את הזוג הנרי ושרה ומשם הדרך לרומן שלו עם שרה הייתה קצרה. הרומן שלהם התרחש בתוך שנות המלחמה הגדולה. לא הנרי ולא מוריס השתתפו בה כחיילים. אולם כמו כל תושבי לונדון הם סבלו מההפצצות הבלתי נגמרות. בעיצומה של הפצצה שהפעם פוגעת ישירות בביתו של מוריס בזמן ששרה שוהה שם, שרה נשבעת שלעולם לא תשוב ותיפגש איתו אם רק אלוהים ישאיר אותו בחיים. היא בטוחה שהוא מת. כשמסתבר לה שהוא חי, היא לא מעיזה להפר את השבועה שנשבעה. מוריס לא מודע לשבועה שלה ופגוע עד עמקי נפשו מנטישתה. הוא משכנע את עצמו שהוא מתעב אותה. והאהבה והשנאה הללו רוחשות בנפשו ומטלטלות את כל קיומו. הוא לא מצליח לכתוב, הוא לא מצליח לעשות הרבה עולמו קרס עליו. המציאות הזו משתנה כשהוא פוגש את הנרי בעלה השנוא של שרה. הפגישה הזו מולידה שרשרת של אירועים. שרשרת שכזו שמתחילה בבלש פרטי שעוקב אחרי שרה. שכירת הבלש גוררת לחייו של בנדריקס את הבלש ואת בנו. הבלש עצמו הוא מן היפוך של דמות אפית גדולה. הוא והבן שלו שזורים בעלילה ומהווים תזכורת בלתי נגמרת לאיזו שהיא מציאות הזויה שכולה נולדת מתוך קנאתו, שנאתו ואהבתו של הסופר שלנו לשרה. הבלש והבן שלו מספקים עוד ועוד הוכחות להיותה של שרה נואפת סדרתית כאשר בעצם אין בין הדיווחים של הבלש והסקירות המדוקדקות שלו ולפרשנות שלו כל קשר למציאות. מציאות שקורמת עור וגידים בעיקר בתוך ראשו של בנדריקס הסופר. כאשר הבלש מביא לבנדריקס את יומנה של שרה בנדריקס מבין כמה הוא טעה לגביה ועושה הכל ממש הכל על מנת לפצות אותה ובעיקר את עצמו על הזמן האבוד. על מנת שהם יחזרו להיות נאהבים ואולי אפילו שרה סוף סוף תעזוב את הנרי. ומוריס והיא יחיו יחד באושר עד סוף הימים.

המציאות כמו תמיד הרבה פחות זוהרת, ומעטים הפעמים שהדברים מתנהלים בקלילות שכזו. גם אם נוכל להתעלם מחודשי הנתק האיומים. אולם חלומות לחוד וחיים לחוד. ושמו של הרומן היפיפה הזה כבר מגלה לנו טפח מהמציאות הספרותית, סוף הרומן הוא סוף הרומן. וסופה של שרה מרומז לנו כבר בדפים הראשונים של הספר. אולם מה שמדהים לא פחות הוא ששרה שעדין לא נקברה עדין לא ספדו לה עדין אנחנו בימים הראשונים של אי היותה בעולם. ולא היה זה מוות שהתכוננו אליו, לא היה זה מוות ידוע מראש, לא היה כאן המון זמן להתכונן לטרגדיה הזו. ובכל זאת, בזמן שמוריס שוהה בתוך הבית של אהובתו המתה בזמן שהוא סועד את בעלה האומלל המחשבות שעוברות למוריס בנדריקס הם "הרהרתי עכשיו כשהכל נגמר באמת , אני צריך להתחיל מחדש התאהבתי פעם אחת זה יכול לקרות שוב" הזמן שאחרי מותה של שרה הוא זמן מוזר , זמן שקורים בו דברים לא צפויים. שאלה שחוזרת על עצמה ושזורה לאורך כל הרומן הזה היא שאלת הדת. האם שרה הייתה באמת קתולית או שאכן הייתה חסרת דת לחלוטין. מוריס שלנו אינו מאמין באלוהים ואינו מבקר בכנסיות. אמה של שרה שצצה פתאום בשליש האחרון של הסיפור מספרת כיצד היא הטבילה את שרה התינוקת לדת הקתוליות, ובאותה נימה היא לא מהססת לבקש כספים. דמות האם מוקצנת מהרבה בחינות ואי אפשר שלא לתהות אם תפקידה להאיר את דמותה של שרה באור לעגני קמעה. שרה שכמעט מקבלת הילה של קדושה, כי הרי אין קדוש יותר מאשה יפה החיה חיים לא שגרתיים ושמתה. והנה באה האם המתאבלת שנותנת מן תוקף מגוחך קמעה למצב המשונה הזה. בכלל חלקו השלישי של הרומן משנה את המבט שלנו על הסיפור כולו. מסיפור אהבה עמוק וטרגי קמעה הוא הופך למן הצהרה חברתית על דת ואמונה ועל הדרך בה יש לחיות את החיים. ואי אפשר שלא להינות ממשפט הסיום של הספר הזה שנדמה שמכיל בתוכו את כל המשמעות כולה: "כתבתי בתחילת הספר שזהו סיפור על שנאה, וכשצעדתי כאן לצידו של הנרי אל כוס הבירה של שעת הערב מצאתי תפילה אחת שמתאימה אולי להלך הרוח הקודר: אוי אלוהים, עשית די והותר, גזלת ממני די והותר, אני עייף וזקן מכדי שאלמד לאהוב, הנח לי לנפשי לנצח"


מו"ל: עם עובד תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד 234 ע'





32 views0 comments

Recent Posts

See All
bottom of page