יוגה אני מתרגלת כבר עשור, זה לא הופך אותי למתרגלת מאוד מתקדמת, אני עדין ברמת תרגול של מתחילים. זה לא מאוד משמעותי. מה שמשמעותי הוא שמאז שאני מתרגלת יוגה אין לי יותר כאבי גב. כאבי הגב שלי מנוהלים ביחס ישיר לתרגול היוגה שלי. אם אני לא מתרגלת יוגה כואב לי הגב. ולכן אני מקפידה מאוד על תרגולי יוגה. אני גם מאוד אוהבת לתרגל יוגה. תרגול יוגה מבחינתי זה אושר גדול. גם כאשר אני סובלת, גם כאשר התרגול מאוד קשה, גם כאשר אינני מצליחה לעשות את התנוחות. גם אז תרגול היוגה מסב לי אושר גדול. מעולם לא עברתי מתרגול יוגה לתרגול מדיטציה או לסדנאות ויפאסנה למיניהן. אני תמיד רוצה להתקדם לתרגולים האלו. אני תמיד שואפת לזה - אולם מעולם זה לא קרה ואני בספק רב אם אכן זה יקרה. הספר יוגה של עמנואל קארר סיקרן אותי, דווקא פחות בגלל היוגה ויותר בגלל ההמלצות המצוינות שהיו עליו, הסתקרנתי. אולם שום דבר לא הכין אותי לכתיבה האישית הזו והמאוד אִינְטוּאִיטִיבִית. בספר "יוגה" של עמנואל קארר יש הרבה מאוד נושאים. יש טָאי צִ'י ויש ויפאסנה ויש מדיטציה. אבל יש בו עוד נושאים פחות נעימים מיוגה. כמו לדוגמא הנושא של מהגרים. מהגרים צעירים שמגיעים לבד במסע שהוא לא רק מאוד קשה פיזית מסע שצריך להתמודד בו עם קור ורעב וצמא. זהו גם מסע שיש בו סכנת חיים. הפחד מוות הוא ממשי. האיום להיות קורבן של אלימות או סתם אכזריות, הוא רב. והפחד מהאלימות והאכזריות מלווה את מסעם של אותם מהגרים צעירים. בסוף המסע הקשה שלהם מחכה להם סוג של מחנה מעצר ליברלי. שמי שמתפעל אותו הם לרוב מתנדבים אירופאים. כל אחד והסיבות שלו. גם עמנואל קארר מוצא את עצמו כמין מדריך במחנה מהגרים שכזה ביון. על אי שהוא רחוק מלהיות אי תיירותי. מסתבר שביון יש גם איים כאלו אפורים קמעה, לא נוצצים, לא זוהרים ולא תיירותיים. באי הלא תיירותי והלא זוהר הזה ממוקם המחנה של המהגרים הצעירים אלו שהצליחו להגיע אליו. חלקם מתו בדרך הקשה. חלקם יצליחו להגיע למחוז חפצם. המספר שלנו פוגש אותם כשהוא לכאורה בתוך מסע ההחלמה שלו לאחר שמצא את עצמו מאושפז במחלקה הסגורה בבית חולים פסיכיאטרי. הוא מתאשפז שם לאחר שהוא מבין שהוא לא יוכל לשרוד עוד יום אחד. הוא נמצא בתוך סבל עמוק מאוד סבל שעוטף אותו. האשפוז שלו מתחיל כאשפוז במחלקה הפתוחה אולם מהר מאוד הוא עובר למחלקה הסגורה , למחלקה של המקרים הקשים. מאוחר יותר כשנקרא ביקורות על הספר נבין שהמפגש שלו עם אותם נערים דווקא קרה לפני הדיכאון שסגר עליו והאישפוז. אולם יש מציאות ויש ספרות והספרות מעולם לא התחייבה לפנינו לומר רק את האמת כולה. הבדיון הוא הרי לב ליבו של הספרות. עמנואל קארר התכוון לכתוב ספר קליל על יוגה באחת התקופות המאושרות בחייו ואז הוא מוצא את עצמו סגור במחלקה הסגורה בתוך בית החולים הפסכיאטרי. הספר מתחיל בתיאור של ריטריט יוגה שעמנואל מחליט לצאת אליו ללא הטלפון הסלולרי שלו. כי ממילא יהיה אסור לו להשתמש בו. למרות שהוא מגיע לעשרה ימים של שתיקה ומדיטציה הוא מוצא את עצמו מוטרד מעניינים גשמיים. כמו האם הוא יקבל חדר לבד או שיאלץ לישון במגורים המשותפים. יש לו גם המון ביקרות על האנשים השונים במקום. כיון שהוא אינו צעיר וגם מתורגל למדי באורחות החיים האלו, כל הביקורת וההערות ואי הנחת לא יוצאת מחוץ למחשבותיו. יחד עם זאת הוא לועג לעצמו שאלו המחשבות שלו. תוך כדי תרגול המדיטציה הוא מתחיל לכתוב לעצמו ראשי פרקים לרומן הקליל שיכתוב על היוגה. הריטריט ההוא לא יסתיים עבורו עם כולם. כבר באמצע הריטריט תגיע אליו ההודעה על מעשה הטרור בשרלי הבדו כשאחד העיתונאים שנרצחו היה בן זוגה של חברה קרובה שלו. מעשה הטרור הזה משפיע עליו עמוקות. הספר יוגה מספר לנו בגילוי לב וללא פילטרים על משבר עמוק וקשה מאוד. וגם על ההחלמה ממנו. על כך שיש אפשרות להחלים. ספר יפיפה רוצו לקרוא.
תירגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת בבל, 327 עמודים
Σχόλια