Clean Beach

מסע לברלין

בָּעִתּוֹן הוֹפִיעָה הַכּוֹתֶרֶת

"גּוּפוֹתֵיהֶן שֶׁל 26 צְעִירוֹת מִנִּיגֶרְיָה

אֻתְּרוּ צָפוֹת בַּיָּם הַתִּיכוֹן",

וְחָשַׁבְתִּי עַל הַבֵּן שֶׁלִּי

שֶׁלֹּא לוֹקֵחַ אוֹכֵל לְבֵית הַסֵּפֶר בְּאַקְט שֶׁל הִתְבַּגְּרוּת מַכְעִיס וּמַרְגִּיז,

וְחָשַׁבְתִּי עָלַי שֶׁלִּפְנֵי שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת בִּלְבַד

עוֹד טָבַלְתִּי בַּיָּם הַתִּיכוֹן בְּשִׁשִּׁי בַּבֹּקֶר

כְּאִלּוּ זֶה אֶמְצַע הַקַּיִץ,

וְכָל-כָּךְ נֶהֱנֵיתִי מֵהַמַּיִם הַקְּרִירִים וְהַמְּלוּחִים

וְהִרְגַּשְׁתִּי כָּל-כָּךְ צָחָה וּבְרִיאָה.

רָצִיתִי לְהַגִּיד לַבֵּן שֶׁלִּי "קַח אֶת הָאֹכֶל",

רָצִיתִי לְהַגִּיד לוֹ "אֲנִי אִמָּא שֶׁלְךָ".

 

ההאנגר היה אפל, אם כי בקצוות שלו, מקום שהנשים היו מרוכזות, חדרו קרני אור מהפתחים בגג, והן יכלו לראות זו את זו. כעשרים נשים היו שם, רובן צעירות, אך יוּמָה יכלה להבחין אף בכמה שנראו מעט מבוגרות יותר. כולן היו שם לאותה המטרה; יחד אתה היו זוֹרְיָה בת דודתה, וֶנֶסה וג'סמין, חברותיה מבית הספר לאחיות שבמכללה.

 יום קודם הוריד אותן הנהג ברחבה שלפני השוק, ואמר להן שכאן הן יכולות למצוא חדרים זולים וגם תחבורה ללֶקִי; הן שמעו על השכונה הזו (כל מי שיש לו טלוויזיה שמע על השכונה הזו). בלקי הבתים הם כמו ארמונות, וגרים בהם עשירים, דוגמניות ומגישות בטלוויזיה. "אתן צעירות" – הנהג אמר להן – "הם תמיד שמחים לעוד עובדות, ואולי גם יתנו לכן מקום לישון". הוא גיחך כשהוא אמר 'לישון', ואפשר היה לראות שחסרה לו שן קדמית. הבנות לא הגיבו, הן רק  אמרו לו "תודה" וחיכו שיסע כבר; –"אני כאן כל יום שלישי בבוקר, אתן יכולות לשלוח חבילות להורים", הן הנהנו, – "בהצלחה", הוא אמר להן והן הודו לו שוב. הוא לא נסע משם ואפשר היה להרגיש שהוא היה רוצה להישאר איתן, שהוא מקווה עדין שמשהו יקרה, אבל היה להן ניסיון, והן עמדו שם וידעו שאפילו הוא ייאלץ בסוף לנסוע; וכך היה. – "מה עכשיו?" – שאלה זוריה, – "אולי באמת ניסע ללקי שיהיה לנו איפה לישון הלילה"? – "לא" – אמרה יומה, "אנחנו נשארות בתוכנית שלנו; לא הגענו עד לכאן על מנת ללכת לעבוד בלקי, אנחנו נוסעות מכאן לנמל, המטרה שלנו היא ברלין". זוריה הנהנה – "כן בטח", וונסה אמרה – "ברור, יומה, אנחנו נוסעות לברלין". ג'סמין לא אמרה כלום, רק נאנחה. – "מה?" – שאלה אותה יומה – "תגידי". – "אני פשוט עייפה, בקושי ישנו הלילה, אנחנו עייפות, אני מציעה שלא ניסע לנמל עכשיו, כדאי שנמצא לנו חדר, שנאכל, נתרחץ ונישן, ומחר בבוקר ניסע לנמל". אפשר היה לראות שהרעיון מוצא חן בעיני זוריה וונסה, ולמרות שיומה רצתה להמשיך בתוכנית ולא להוציא יותר כסף, היא הבינה שזה כנראה מה שצריך לעשות עכשיו, ואמרה להן – "בסדר, נישן כאן הלילה ומחר בבוקר נמשיך. בואו לשוק ונקנה משהו לאכול". הן שילבו ידיים והלכו לעבר הדוכנים. למרות שהשוק ענק דוכני האוכל היו קרובים. הן פילסו את דרכן פנימה דרך ההמון. נגיעות וצביטות מבעד לבגדים ליוו אותן. הן לא דיברו על זה, כל-כך היו רגילות לידיים שנשלחו אליהן, עד שהתייחסו לכך כמו לזבובים בקיץ, הן התעלמו.

 

ברחבה היו שפע דוכנים של 'מוי מוי' ושל לחמים וסלטים. ההמון והצפיפות לא הפחידו אותן, אף שהשוק שהן הכירו מהבית היה קטן והמחירים היו נמוכים יותר, הן באו מוכנות הן לצפיפות והן למחירים. הן קנו אוכל ושתייה ממותקת והתיישבו כמו כל האנשים האחרים על האדמה, באזור שכולם ישבו לאכול בו. לחלק מהאנשים היו מחצלות; הן עצמן לא סחבו איתן מחצלת. האוכל היה טעים להן אחרי יותר מיממה של מסע בטנדר הלא נוח עם הנהג מהכפר. הוא קיבל תשלום מההורים ששילמו את דמי הנסיעה. ההורים תמכו ברעיון הנסיעה. אמא של יומה עודדה אותה לנסוע, –"את צעירה וחכמה, כאן אין כלום בשבילך". – "זה כל כך רחוק, אמא", יומה הייתה עונה, אך בליבה ידעה כבר שהיא תיסע. הרעיון לנסיעה הזו נבט בתוכה לפני זמן. היא עקבה באינסטגרם אחרי דריה, הנערה שלמדה שנה אחת מתחתיה בבית הספר וכעת היא בברלין. היא נסעה לפני יותר משלוש שנים עם אח שלה, והם מעלים תמונות שלהם מברלין. התמונות הדהימו אותה – היא לא האמינה שהחיים הכל־כך אחרים משלה יכולים להיות אמיתיים. בחצי השנה האחרונה יומה הייתה בבית, ארבעתן היו בבית. יומה – באמצע השנה השנייה, והאחרות –  באמצע הראשונה. בוקר אחד הן הגיעו למכללה ומצאו אותה סגורה; לא היה אל מי לפנות ועם מי לדבר. בתחילה נשארו כל הסטודנטים לשבת מחוץ לשערים הסגורים, חיכו לאיזו שהיא הודעה, שמישהו יסביר להם מה קורה – אבל דבר לא נאמר להם. שני לילות הם ישנו מחוץ לגדר, על האדמה. בהתחלה זה שימח אותם, סוג של הפנינג. הם ישבו במעגלים גדולים ודיברו ביניהם בשיחות שנמשכו כמעט כל הלילה, אבל בבוקר של היום השני התחילו להתפזר. היו הורים שבאו לחפש את הילדים שלהם, ויומה ראתה כמה חברות שהאימהות שלהן כעסו עליהן שלא שבו הביתה, וישנו על האדמה עם כל הגברים. ההורים שלה לא באו לחפש אותה, הם סמכו עליה, הם ידעו שהיא לא תעשה דבר.

יומה ידעה שאם להורים שלה היה יותר כסף היא הייתה לומדת רפואה בלאגוס, אבל לאף אחד שהיא הכירה לא היה הרבה כסף ולא הייתה שום אפשרות לממן לימודי רפואה. אפילו המכללה הזו  הייתה יקרה עבורם, אבל המשפחה התגייסה למענה. יומה עצמה עבדה כמה שהיא רק יכלה: היא עבדה ככוח עזר בבית החולים בעיר, התשלום היה זעום אולם היא אהבה את המשרה למרות המאמץ הקשה. האחיות ואפילו הרופאים התייחסו אליה יפה ועודדו אותה על בחירתה. גם זוריה עבדה שם. בזמן הלימודים הן ישנו לפחות פעמיים בשבוע בבית החולים; זה לא היה לפי הכללים, אבל האחיות העלימו עין. השינה בבית החולים חסכה להן את זמן הנסיעה הארוכה והמתישה לכל כיוון, והן יכלו לנצל אותו ללמוד. יומה מצידה הייתה אישה צעירה ושמחה. המורים בבית הספר היו מרוצים מאוד ממנה ושיבחו אותה. גם מבחינה חברתית היא הסתדרה מצוין. בזכות העבודה שלה בבית החולים היא לא הרגישה ענייה, וכשהיא ראתה את התמונות של דריה ואח שלה מברלין היא לא קינאה בהם ולא חשבה לנסוע לשם. היא הייתה מאוד קשורה לאמא שלה ולאבא שלה, ולא תכננה לעזוב את הבית.

אבל המכללה נסגרה. חודש אחד הם עוד היו בטוחים שזה זמני, הם חיכו להסברים ושום הסבר לא ניתן. היא המשיכה לעבוד בבית החולים. האחות הראשית שאלה את אותם רופאים שלימדו במכללה, האם הם יודעים מה קרה, וגם הם לא ידעו. יומה בעצמה הלכה לביתה של אחת המורות, אבל היא משכה בכתפיה ואמרה לה שהיא מאוד מצטערת אבל שהם המורים, בדיוק כמו הסטודנטים, באו וראו שהמכללה סגורה. היא סיפרה ליומה שהם לא קיבלו משכורת בחודשים האחרונים – "אני בטוחה שמישהו גנב את הכסף", היא אמרה בצער. אחרי זמן נעשה ניסיון אחרון והתארגנה משלחת שפנתה לראש העיר, אך שום תשובות לא התקבלו ממנו. הכל הבינו שהמכללה לא תיפתח יותר. זה לא היה אירוע חריג. דברים כאלו קרו לא אחת. באותו השבוע הראתה יומה לאמא שלה את התמונות של דריה ואח שלה מהאינסטגרם ואמא שלה אמרה לה: – "כדאי שתסעי לשם".

 

עברו כמה חודשים עד שהתארגנו וגייסו את הכסף. דריה הייתה זו שסיפקה מברלין את הפרטים ועודדה אותן להגיע. יומה רצתה לשאול אותה המון שאלות אבל התקשורת לא הייתה טובה והיא הניחה לזה.

אחרי שהן אכלו, הן הלכו לרחוב בו ניתן היה למצוא מקום לישון. היו שם שלטים רבים של חדרים להשכרה, אבל די מהר הן הבינו שזה אזור בתי הזונות. אישה מבוגרת יותר נעצרה לידן, "מה אתן מחפשות?" הן לרגע נרתעו ממנה אך מבע פניה עורר את בטחונן: – "אנחנו מחפשות חדר ללילה" יומה ענתה לה בנימוס. – "זה לא בדיוק האזור שמתאים לבנות כמותכן, יש עדין 'מאַטָטוּ' שנוסעים מכאן ללקי" אמרה האישה. ונסה התחילה לענות לה, אבל יומה התערבה מיד ואמרה שכן הן בדרך ללקי, אולם הן אחרי יומיים של נסיעה מהכפר שלהן והן מחפשות מקום לרחוץ ולישון בו ללילה אחד, שיהיה סביר ולא יקר. – "בואו אלי" אמרה להן האישה. להפתעתן, למרות הבניין המוזנח החדר היה נקי והאישה צחקה כשהיא ראתה את פניהן המופתעות: – "לאן חשבתן שאקח אתכן? יש גם אנשים הגונים כאן". הן היו נבוכות ומלמלו התנצלויות. כשהן נשארו לבד הן רחצו את עצמן עם בדי כותנה לבנים ונקיים שהיו בחדר, ונרדמו מהר. למחרת הן קמו מוקדם. הן היו נרגשות ולחוצות מאוד. הן שתו תה מתוק שהאישה הכינה ואכלו פירות שהיו להן, ואחרי זה יצאו להאנגר בנמל בו נמצא איש הקשר שמסדר את המסע דרך הסהרה ללוב ואת ההפלגה לאירופה. הן מצאו את המקום ואת האיש. הן לא היו לבד, היו שם עוד אנשים, הרבה יותר גברים מנשים. הן חיכו יותר מחמש שעות בתור, ולבסוף הן נכנסו להאנגר הענק עם עוד קבוצת נשים. האיש אמר להן שעדיף שלא יצאו ממנו.

כעת כמעט ועברה יממה שהן שהו בתוכו. ונסה, זוריה וג'סמין ישבו שלושתן יחד, יומה הסתובבה מנסה ללקט כמה שיותר מידע, היא יצאה החוצה וחזרה עם מים ואוכל, היא כיבדה את כל הנשים במה שהיא הביאה, וכעבור זמן  היא יצאה שוב ואז הצטרפה אליה אישה נוספת. בתחילת השהות בהאנגר הן עוד היו נרגשות וסבלניות, וככל שהשעות נקפו המתח גבר. למחרת בחמש לפנות ערב, האיש שכבר לקח מהן חצי מהסכום ובדק שיש להן אף את החצי השני, הודיע שיוצאים. הנשים נדחסו לשני טנדרים. שמונה ימים הן היו בדרכים. בתאו של כל טנדר ישבו הנהג ושני שומרים. הנשים ישבו צפופות מאחור. הנסיעה הייתה איומה. הן נסעו יותר מעשר שעות ביום. בסוף כל יום הן לנו במבנים מוזנחים לאורך הדרך, ואכלו מקופסאות שימורים. יומה פחדה מהגברים עם הנשקים, אולם הגברים כלל לא פנו אליהן בדברים, ולא הטרידו את הנשים. נראה שהם השתדלו לדאוג להן. בין הנשים נוצרה אחווה, הן ניסו להקל זו על זו. באחד הלילות זוריה החלה לבכות ללא הפסקה. יומה חיבקה אותה ולחשה לה: –"המזל עומד לצדינו, הגברים לא עושים לנו דבר והבנות נעימות, ובעיקר לא פגשנו חיילים בדרך".

 

בסוף המסע הן הגיעו לטריפולי, ותוך שעה אחת הן הועלו על ספינה. יותר מאשר ספינה הייתה זו סירה גדולה. בתחילה הנשים נבהלו, הן לא רצו לעלות על הספינה והשומר שליווה אותן לאורך כל הדרך אמר להן שלא ידאגו, שהן לא הראשונות ולא האחרונות שיגיעו עם הספינה הזו לאיטליה. – "הגעתן עד לכאן, זה לא היה קל, כבר עברתן את רוב המסע, נשאר לכן עוד הקטע בים". זוריה שוב החלה לבכות, עוד נשים בכו שם, ובעיני יומה גם ניקוו דמעות – עזובה על הספינה הזאת, בנמל בטריפולי, לא נקייה, רעבה ומבועתת. הן לא הכירו את הים, הכפר שלהן היה רחוק מהים. ג'סמין, זוריה, ונסה והיא עמדו על הסיפון צמודות אחת לשנייה. כל אחת קיבלה חגורת הצלה וחגרה אותה. על הספינה היה צוות חדש, ויומה הרגישה צער ופחד כשראתה את השומר מהטנדר והבחורים שאיתם היא כבר הרגישה בטוחה נוסעים ומתרחקים. האיש בספינה אמר להן שהשיט יימשך כשש עשרה שעות עד שיגיעו לאיטליה. אחרי חמש שעות הפלגה בים סוער, הספינה טבעה. אף לא אחת ניצלה.

קרן אגמון 2018

  • Facebook
  • Instagram

©2020 by בעיקר ספרים. Proudly created with Wix.com