חולשה לגנרלים/ מיכל זמיר

חולשה לגנרלים הוא ממואר שכל שורה בו היא תזכורת למה שהיה ולא קיים כאן יותר. ולעולם שוב לא יהיה קיים. אני לא אדם נוסטלגי מעולם לא התגעגעתי לעבר ובטח שלא צבעתי אותו בצבעי הקשת. הרבה שנים עברו מאז שנת 1973 והעולם השתנה לחלוטין, וכפי שהעולם השתנה גם מדינת ישראל השתנתה. האם בכלל אפשר לדמיין היום סיטואציה שבה אנשים יפרצו לביתו של ראש המוסד בישראל? נראה לי שיהיה קל יותר לפרוץ לכל מוזיאון הכי שמור בעולם מאשר לבית שבו מתגורר ראש המוסד הישראלי. אבל בשנת 73 בליל הסדר כשראש המוסד אשתו וילדיו ערכו את ליל הסדר בירושלים אצל המשפחה הקרובה, הבית של ראש המוסד בצהלה נפרץ והושחת. אנחנו יודעים שזה קרה כי מיכל זמיר הבת של מי שהיה ראש המוסד כותבת על זה בדפים הראשונים של הממואר החדש שלה "חולשה לגנרלים". 'חולשה לגנרלים' הוא ספר קולח שכתוב בשפה נפלאה ובו מספרת מיכל על ילדותה ועל שנות ההתבגרות ושנות העשרים המוקדמות שלה בתל אביב של שנות השבעים השמונים והתשעים. בשום מקום לא כתוב שזה ממואר אז אולי לא כל מה שמסופר שם קרה במציאות אבל לתחושתי הכל אמת. בשפה מאוד קולחת המספרת מספרת לנו על ילדותה באחת השכונות הכי נחשבות בארץ. כאשר במילה נחשבות אני מתכוונת לכך שהם הכי יקרות בארץ. בעבר גם גרו שם הרבה אנשים שהיו בכירים בצבא בביטחון ובממשלה. היום אני לא יודעת מי גר שם - אבל מן הסתם אנשים שהממון מצוי בכיסם. באופן כזה או אחר. בשנות השבעים צהלה הייתה שכונה מרוחקת בקצה של תל אביב - כמעט מעבר להרי החושך. הספר הזה מעניין לא רק בגלל השפה הקולחת שבו הוא כתוב אלא גם לגמרי בגלל הצד הרכילותי שלו. לא שהכרתי באופן אישי מישהו מהדמויות שם, אני גם מעט צעירה יותר מהכותבת וגם כילדה לא גרתי בתל אביב. אמא שלי חלמה על תל אביב תמיד- היא דמיינה איך היא ואבא שלי יזדקנו ויעברו לגור בתל אביב - רק שניהם. וכל היום הם יבלו בה (אצל אמא שלי בילוי נחשב להסתובב בשוק ואז למצוא מציאות ברחוב קינג ג'ורג או באלנבי). זה לא קרה- אבא שלי מת כבר לפני יותר מידי שנים ולאמא שלי לא היה כוח למעבר הזה לתל אביב לבדה. מסתבר שגם מיכל זמיר חלמה על תל אביב לא תל אביב של אזור צהלה, הרבה יותר על מרכז תל אביב ועל יפו ובכלל איפה שכל האקשן קורה. (אפשר להשתמש במילה אקשן כשמדובר בשנות השבעים). היא מספרת לנו בפרוט על אהבה ראשונה ואז על אהבה נוספת עם משורר מבוגר ממנה בהרבה שנים. היא הייתה בת 15 הוא היה כנראה נושק לארבעים, הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו זה שהיא סיפרה שהיא בת 16. אולם בשנות השבעים של המאה הקודמת אף גבר לא היה מוקע על היותו עם נערה צעירה כל כך. אז במסווה של רומנטיקה ניתן היה לנצל נערות מתבגרות, וזה נחשב סביר. כשלים מוסריים היו גם אז.  זה לא העיקר בספר הזה. זה גם העיקר, אבל לא רק. מה שנפלא בספר הזה זה היכולת לתאר את התחושה. את האווירה, את מה שפעם היה כל כך ברור ואינו ברור יותר. אבא שלה היה ראש המוסד אמא שלה הייתה מנהלת מעבדה בבית חולים, אף אחד לא עשה מזה עניין. הבתים עדין היו בתים ששמשו למגורים, לא ארמונות  שמשמשים בעיקר להוצאת העיניים לשכנים. תל-אביב עדין הייתה עיר חסרת יומרות נדל"ניותאמא שלה הייתה אשה עם מוסר ועקרונות "מאז שאני זוכרת, סירבה אמי שגנדי ייכנס אלינו הביתה. זה היה הקו האדום שלה.אולי בגלל יחסו הגזעני לערבים, אולי בגלל אותו פתק מימי לימודיהם המשותפים בגמנסיה........אולי בגלל קשריו המפוקפקים העולם התחתון....". הספר מתחלק ל4 חלקים" שכונה, תל אביב, גלות, פמפיגוס וולגריס." כל חלק מתרכז בתקופה אחרת בחיים אם כי המעבר בין החלקים לגמרי זורם, האנקטודות הפזורות לכל אורך הספר משמחות בכל כך הרבה אופנים, גם הכתיבה המשובבת נפש גם הסיפור עצמו וגם הרכילות עצמה. אני פחות מעורה ולכן אני לא יודעת מי הוא אותו השף, שאיתו היא חייתה מספר שנים. השם שלו לכאורה עומד לי בקצה הלשון אבל אינני בטוחה., היא לא מזכירה את לידת הבת שלה בספר בכלל, כך שאולי זה באמת לא ממואר כי אם בדיון מוחלט. אולם האנקדוטות שם כל כך נטועות חזק בהווי הישראלי שקשה לדמיין שלפחות בחלקו הספר הזה לא נאמן למציאות "אמי סיפרה לחוג הנשי, שמתוצאות הבדיקות הנערכות אצלם במעבדה לסיווג רקמות בבית החולים בלינסון בקרב כל המעומדים להשתלת כליות בארץ ובמעגלים רחבים מאוד של בני משפחותיהם, מתברר שעשרה אחוז לפחות מבין הילדים אינם צאצאים של אבותיהם" פיסת מידע עסיסית שכזאת ודאי לא הייתה יכולה להיחשף בימינו עם כל האיסורים וכל התביעות וכל הרשתות, איזו עובדת מעבדה תעז לומר אמירה שכזאת? בלי קשר למידת היותה אמת. "חולשה לגנרלים" הוא יותר מספר קריאה מהנה, הוא פיסת מציאות מסקרנת מעניינת כזו שמולה אנו לא יכולים שלא  לשאול את עצמו לאן נעלמה  כל התמימות ההיא? ותחושת המחויבות לציבור שהאמין בך ובחר בך? לאן כל זה התמוסס? כאילו מעולם לא היה כאן.

מו"ל: אחוזת בית מספר עמודים: 165