איתן הוא מאבטח בדיזנגוף סנטר, עם משיכה עזה לבדיקת תיקים. הוא צייר דיוקנאות שכל יום שישי נמצא בעמדתו בנחלת בנימין ומצייר כל מי שחפץ בכך. הוא אף סטודנט למדעי המחשב ולמתמטיקה לקראת סיום התואר באונ' תל אביב. ריבוי הזהויות הללו הוא מעניין. מעטים הסטודנטים למדעי המחשב שהיו מסתפקים במשרת מאבטח בסנטר, ומתחברים מעומק ליבם הן לתפקיד והן לשאר חבריהם לעבודה. כבר שנה שלמה שאיתן עוקב אחר דמותה של מישל, דמות של אישה רזה וארוכה ההולכת באופן קבוע עם מצלמה עתיקה רכוסה אל צווארה. כאשר היא נעלמת ממסלולה, היא חסרה לו מאוד והוא מחליט למצוא אותה. האישה הארוכה בעלת המצלמה היא מישל. מישל היא עולה חדשה מצרפת ולמרות היותה כבר מספר שנים בארץ, הקשרים שלה מעטים מאוד, וחיי החברה שלה דלים עד לא קיימים. מישל היא דמות חידתית קמעה, יש בה מן האַנְדְּרוֹגֶנִיות. תוך כדי הקריאה אנו צוללים לתוך ההיסטוריה שלה. למרות ילדות טובה יחד עם אמה ויחד עם ג'יין, מי שהייתה המטפלת שלה ובהמשך בת הזוג של אמה. ג'יין אף הייתה בעלת המצלמה המקורית ומי שלימדה אותה את יסודות הצילום. למרות זאת, מסתתר שם סיפור ילדות מורכב: אב ואח שנעלמו בגיל מוקדם מחייה, סכסוך בין הורים סבוך וקשה. הם יפגשו מישל ואיתן, כל אחד מהם יביא לקשר הזה את אישיותו ואת המורכבות שלו. איתן הוא במקור ממשפחה דתית, בגיל צעיר הוא התנער מהדת ובחר באורח חיים שונה מאוד ממה שהוסלל לו. בעוד אחותו התחתנה בגיל מוקדם למדה והתמסדה, הרי שאיתן שוטט שנים רבות בעולם, חייו היו נדודים מתמשכים. ואף כשכבר חזר לארץ, בחר לחיות בצפון ולרעות עדר כבשים. כעת שחזר למרכז ללימודים לא קלים ויוקרתיים, עולמו החברתי בנוי מחבריו לעבודה בסנטר ולא מסטודנטים באוניברסיטה, אף זאת בחירה לא שגרתית. הוא אומנם מבוגר מרוב חבריו ללימודים אולם עדין הבחירות שלו אינן שגרתיות. מישל הגיעה לארץ על מנת ליצור קשר עם אחיה האבוד, היא הצליחה לפגוש אותו אולם הפגישה אינה מתנהלת כפי שקיוותה וחלמה. ובכל זאת מישל בוחרת להישאר לחיות בישראל. היא מתפרנסת מעבודה עם ילדים.
עולמה סובב סביב פרנסתה וסביב הצילומים שלה. מישל מתקשרת עם העולם באמצעות הצילום, מה שמביא אותה למצבים לא נוחים ואף כאלו שעולים לה בפרנסתה. כאשר ילד נמצא במצוקה, מצוקה קטנה ולא כזו המסכנת את חיי הילד, מישל קודם תצלם את אותה המצוקה ורק לאחר מכן תיגש לילד. כאשר הסיפור הזה מסופר לנו מנקודת המבט של מישל אנו מבינים מדוע עשתה זאת ומדוע התנהלה כך. אנו אף מבינים שלא היה בסיטואציות הללו מצב שבו ילד נמצא בסכנה. ועדין הבחירה שלה קודם לצלם ורק אחר כך לגשת לפעוט הבוכה, מעמיד את מישל במקום פגיע, ובמקום שבו היא חשופה לזעם מצד ההורים.
כשמישל מצלמת היא מתעניינת בעיקר באנשים השקופים. באותם אנשים שנמצאים בשולי החברה, בקשיי היום, בחסרי הבתים, באוספי הבקבוקים, באותם אנשים שאנו פוגשים אותם מסתובבים ברחובות העיר עם עגלות סופר מלאות סמרטוטים. אותם מישל מצלמת. בהם היא מתבוננת, אליהם היא מתייחסת. הבחירה שלה לצלם את האנשים הללו היא בחירה מעניינת, יש שיגידו שמישל עצמה, באיזה שהוא אופן שייכת לאותה קבוצת אנשים שקופה קמעה. היא כמובן שונה מהם מאוד, היא מתפרנסת, היא לא נפלטה מהמסגרות המעטות שבם היא נמצאת, היא שומרת על מסגרת החיים שלה, אולם נדמה שהגבול בינה למושאי צילומה לא תמיד מובהק. המפגש בין איתן למישל הוא מפגש בין שני אנשים בעלי מבנה אישיות אחר. אנשים ששניהם לא הולכים בתלם. ששניהם העזו לצאת מהמסגרות. אם אצל מישל "המסגרת" הייתה הרבה פחות ברורה, או קשה, הרי אצל איתן המסגרת מאוד חד משמעית. ויציאתו ממנה מלווה במתחים עם הוריו. הפגישה בין איתן ומישל מרגשת מאוד. הקשר ביניהם הוא קשר עמוק. החיבור בניהם נדמה כמו של שני לבבות. זהו חיבור מעומק הנפש.
דמותה של מישל מבוססת על דמותה של "ויויאן מאייר" – צלמת שתהילתה היגיעה לאחר מותה. ו"בחדר חושך" מתנהל דיון מעמיק בין מישל ואיתן על אומנים ואומנות, זהו דיון מעניין שכדאי לפתח אותו. "חדר חושך" הוא רומן שמשלב בתוכו ישראליות אחרת, את העיר תל אביב מנקודות תצפית ידועות פחות, וגיבוריו הם אוסף אנשים שלרוב לא מקבלים את הבמה המרכזית. כדאי בהחלט לקרוא.
מו"ל: רימונים עריכה:רותם בירון 207 ע'
コメント