בעמוד הראשון בספר הזה שהוא סוג של התפוצצות אנרגיה מטורפת, גרגורי בן השלוש עדין יונק מליזי , בת הזוג של ביקס. מה שמיד הופך את ליזי ואותי לאחיות, כי מי עוד משוגעת מספיק להניק את הבן שלה בגיל שלוש? לליזי בניגוד אלי הייתה אולי את הפריווילגיה לעשות רק מה שבא לה. ככה זה כשהבן זוג שלך הוא גאון ועשיר ברמות מטורפות. ביקס הוא הבעלים של "מנדלה" הרשת החברתית. החברה שלו כל-כך מצליחה שהדירקטוריון של החברה אסר על ביקס שהוא הבעלים של החברה, לשוטט לבד בערבים ברחובות נויורק. אבל ביקס נמצא בתקופה קשה, משהו חומק ממנו, משהו נמצא על הסף, ועדין חומק ממנו. לכאורה הוא אמור לנוח על זרי הדפנה - אבל בהיותו מי שהוא הוא לגמרי מבין שזה לא מספיק, שזה שהוא יזם הקים והפך את מנדלה לרשת חברתית כלל עולמית והוא לגמרי סלבריטאי מוכר וידוע בכל העולם, וגם עשיר ברמות מטורפות. עדין הוא מרגיש שיש משהו נוסף, חייב להיות משהו נוסף. אין ספק ש"בית הממתקים" הוא יצירת מופת, אולם על מנת להבין אותה יש לקרא אותה בדריכות מצוידים בניר ועט, או לפחות בפתקיות זוהרות כדי שיהיה אפשר לשרטט את כל ההקשרים ואת כל הדמויות שחלקן מוכרות לנו כמובן "ממפגש עם חוליית הבריונים". אולם לגמרי לא חייבים לקרוא את הספר ההוא "מפגש עם חוליית הבריונים" "בשביל להבין את הספר הנוכחי. נדמה לי שבקלות נוכל להכניס את בית הממתקים לז'אנר של ספרות פוסט מודרנית. אנו עדים בה למציאות שלא מפסיקה להתפרק. המציאות בספר היא מציאות שבה אנשים לא משתפים רק תמונות נבחרות מחייהם. מלאכת השיתוף עברה כמה וכמה טרנספורמציות ותמורות בכל כך הרבה רבדים וכעת אנשים משתפים זיכרונות, תחושות. החיים של כל אחד פרוסים לפניניו מילדות ועד מוות, הפרטיות מתה לגמרי. החידוש האחרון של מנדלה היה כלי שנקרא "עור בעור" שסיפק לאנשים גישה ישירה לתודעה, מספיק שבשר יגע בבשר והתודעות יתמזגו. המצדדים בתוכנת "דע את תודעתך" סיפרו על עשרות אלפי פשעים שפוענחו, על פורנוגרפיית ילדים שהוכחדה, מחלת האלצהיימר כמעט ונעלמה בזכות "עירויי תודעה בריאה". אין ספק שיש הרבה יתרונות לקוביית מנדלה ושכלולה התמידי, אולם כמובן שיש את המתנגדים את הבורחים, את הנעלמים, את אלו שמסרבים בתוקף למציאות השיתופית הזו. אלו שעושים הכל על מנת להעלם לחלוטין לא להיות נוכחים יותר במציאות המטורפת הזו. הנעלמת הידועה ביותר היא לא אחרת מאשר מירנדה קליין, מי שעל התיאוריה שלה מבוססת כל הרשת החברתית של ביקס. מירנדה קליין היא סוג של גורו נערצת שחיה על על הגבול הדק שבין היותה מסתורית כמעט כמו שהיא מאוד נערצת " אני עדין נהנית מלחיות ..אבל עייפתי מההיסטוריה שלי" היא אומרת באיזו שהיא תוכנית ראיונות , מיותר לציין שהיא לא שיתפה שום היסטוריה בשום קובייה. בית הממתקים שכשמו כן הוא לגמרי מפוצץ ממתקים, ואי אפשר לחשוב עליו בלי לרפרר לבית עשוי הממתקים של המכשפה הרעה, וכולנו יודעים מה כמעט קרה לעמי ומה היה גורל המכשפה. ובקיצור "ילדים" אי אפשר שלא להזכיר שיותר מידי ממתקים זה לא בריא בכלל. ועדין כל עמוד בכל סיפור ברומן המענג הזה בוהק ומתוק וטעים מהסיפור שהגיע לפניו. ג'ניפר איגן יוצרת לנו כאן מבנה שכל חוליה שבו בנויה ממודל אחר של כתיבה. הפרק על לולו המרגלת לדוגמא כתוב בשורות קצרות ומקוטעות, כמו בשירה, יש שימוש במשפטים קצרים ואף מקוטעים שמזכירים שורות שירה. כל משפט או שורה עומדים לכאורה בפני עצמם, אולם בעצם יש חזרה שוב ושוב על רעיון מסוים, הפרק נכתב בסגנון של זרימה חופשית שיכולה אולי להיות התודעה של לולו, הפרק הזה, בתוכן שלו, מזכיר סיפור מתח, או סיפור אימה, או אולי קומיקס עם גיבורת על. ובכל מקרה בעיקר מציג אדם שחי בתודעה קולקטיבית, לא ברור מה בדיוק קורה שם. האם זו מציאות? האם זה זרם תודעה? האם כל מה שמתואר שם אכן מתרחש? "אשה המחזיקה אקדח ותינוק לא תיחשב עוד ליפהפייה" "שום יפהפייה אינה יפהפייה באמת" או אולי כל זה רק מתרחש בתוך הזיה של דמות שאנו יודעים שהיא אשה מציאותית כי כבר התוודענו אליה. ריבוי הדמויות והפיצולים, וגלגולי החיים שחלק מהדמויות עוברות- שנדמה כאילו מתאימים לכמה גלגולי חיים, וללא ספק השאלה 'האם כל זה קורה במציאות'? היא שאלה לגיטימית כי קל בהחלט להאמין שחלק מהתיאורים הם לא רק זרמי תודעה אלא אף זרמי תודעה של עתיד רצוי ולאו דווקא עבר שהתקיים. ""בית הממתקים" הוא ספר שמאתגר את תפיסת המציאות שלנו. הוא נותן לנו זרקור לאו דווקא חיובי על האנושות ולאן מועדות פניה. נכון שיש המון קסם בכל האפשרויות שלכאורה נפתחות לפנינו, המציאות נדמית כהרבה יותר זוהרת. ועדין אולי, רק אולי, זהו ספר שיכול לשמש כקריאת השכמה - ראו הוזהרתם.
מו"ל: עם עובד מאנגלית: יואב כ"ץ 363 ע'
Bình luận