השאלה הכמעט קבועה היא, האם האושר הוא היעד אליו אנחנו חותרים להגיע? או אולי האושר זו הדרך עצמה? הדרך עצמה עם כל מכאוביה והסבל הכרוך בה. האם שם בדרך ובכאב גלום האושר הגדול? אושר קרליבך הוא שמו של גיבור העלילה הזו. אולם כל קשר בין השם לבין מציאות חייו עד הבוקר שבו מתחילה העלילה שלנו הוא כמעט מקרי. אושר קרליבך הוא בעיקר אדם חרד, החרדות והפחדים מנהלים את חייו. הוא חי תמיד בתוך הססנות. מעדיף להישאר בצללים. לא להחצין רגשות או מאווים כמוסים. הדרישות שלו מהחיים, מאנשים אחרים, מאוד מינימליסטיות. ובעיקר הוא מפחד מהמוות. הוא גדל כילד שלא רוצה למות. דווקא הרצון לא למות הוא רצון אנושי בריא. כולם הרי רוצים לחיות אולם פחד המוות שמלווה אותו עוד מילדות הוא סוג של פחד שלא מתאים לילד. אלו פחדים שלרוב נמצא אצל אנשים מבוגרים. ילדים החרדים מהמוות הם לא דבר מאוד רגיל. ככל שאנו מתבגרים הפחדים הולכים ומתרבים ונאספים סביבנו ונועצים בנו את שינהם ולא עוזבים אותנו. כל הפחדים בעולם. בבוקר שבו מתחיל הסיפור שלנו, אושר קרליבך מתעורר לתוך כאביו ולתוך רעש ניפוץ פסל הבודהה שקיבל כתשורה ממי שהייתה אשתו. הבודהה מתנפץ. ולא רק שהבודהה מתנפץ גם פרופסור שחם מתקשר אליו לגמרי בעצמו ומבקש, שלא לומר פוקד עליו להגיע אל המרפאה מיד. אושר קרליבך עבר בדיקת MRI לפני מספר ימים בגלל כאבי ראש שלא עזבו אותו וחדרו לעומק של הראש שלו. שום דבר לא עזר לכאבים הללו לא כדורים ולא טיפולים אלטרנטיביים. כאבי הראש הלכו והחמירו הלכו והשתלטו על כל הישות שלו. והנה פרופסור שחם בעצמו מתקשר אליו. אושר אומנם יגיע למרפאה, אולם כבר לא באמת יש לו צורך ללכת לשם. אם הוא עשה בדיקת MRI ואם הפרופסור הנכבד מתקשר אליו לגמרי בעצמו, אז אושר קרליבך כבר יודע מה יש לו להגיד. אושר יגיע למרפאה ויקבל את ההבחנה המדויקת, שלא באמת מפתיעה אותו. זהו יומו האחרון בעולם הזה. העלילה כולה מלווה את אושר ביום הזה האחרון של חייו. אנו מלווים אדם במסע חייו האחרון. למרבה הפליאה דווקא היום כאבי הראש שלו פחות מפריעים לו. בעצם נדמה ששום דבר לא מפריע לאושר ביום האחרון הזה. למרות שאין הוא מספר על כך לאיש הוא עורך מסע פרידה. הוא נפרד מכל מה שצבר בחייו. מכל הדברים הגשמיים, מכל החומר. אין לו צרך בדבר יותר. הוא מחלק את כל כספו לכל מי שרוצה אותו. הוא גם נותן את הגוף שלו עצמו לנשים שמעוניינות בו. ככה בלי שום היסוסים. מה שהיה חבוי במשך שנים מאווים כמוסים רצונות תאוות כמיהות. כל הדברים הללו פשוט קורים. מי שהיה ערירי במשך 44 שנות חייו, משאיר אחריו שובל של נשים שבטוחות שהנה בעוד תשעה חודשים ייוולד ילדם המשותף שלהן ושלו. אמו של אושר קרליבך מבחינה בכך שהתנהגותו של אושר שונה מההתנהגות הרגילה שלו. היא מתלוננת על זה, היא שואלת אותו מה קורה לו? אולם לא באמת ממתינה לתשובה. היא שואלת לא על מנת לקבל תשובה. יש בכל זאת משהו טיפה מרגש שלפחות אמא שלו שמה לב לשינויי הגדול בהתנהגותו. כמובן שגם חבריו לעבודה המומים מהתנהגותו חסרת האחריות וחסרת הכבוד לממונים עליו ולבעל החברה. הם גם לא מבינים מה קרה לו ורוצים תשובות אבל שוב לא באמת רוצים תשובה למה קרה לו, הם רוצים פיתרון לבעיה שנוצרה להם. והם היו בטוחים שאושר כבר יפתור את התסבוכת. כשהם מבינים שלא ממנו תגיע הישועה הם עוזבים אותו. זה לא מעניין. אותו הדבר עם הבריון שאיים על אושר לכל אורך ילדותו והנה הוא מאיים עליו גם עכשיו, אולם האיומים הללו הופכים להיות חסרי משמעות. אין יותר נמען לאיומים. אין מי שייבהל מהם ובזה הרגע הם, האיומים, הופכים לחסרי משעות. אושר ביומו האחרון עלי אדמות נהנה מהשמש, נהנה מצמחים שצומחים, נהנה מתחושת החופש שמעולם לא הצליח לחוות. והנה עכשיו כשהמוות שלו מחכה לו בקצה היום עכשיו הוא הפך לאיש הכי חופשי בעולם. מי שמעולם לא היה מאוד חי, מצליח דווקא בימו האחרון בעולם כשהוא הכי קרוב למותו להיות האיש הכי חי שאפשר. אושר, הוא סיפור שונה ואחר. סיפור שיש בו הרבה אמפטיה לאנשים הפחות אהודים בחברה.
מו"ל: אחוזת בית 253 ע'
Comments